היום היה לי זימון למושבעות jury duty וזה הביא אותי למחשבה על השיפוטיות שבנו ועל כיצד ומדוע אנו שופטים איש את רעהו ואת עצמנו. בהיותנו מושבעים, אנו נדרשים לקבוע אשמתו של אדם אחר מבלי שהכרנו אותו או צעדנו רגע בנעליו. האם זה נכון או אפשרי לעשות? להבנתי ואמונתי, כולנו מקושרים ברמת הנשמה. אין אנו נפרדים כפי שאנו חווים את עצמנו במישור הפיזי. משום כך, שיפוטיות תמיד מופנית כלפי עצמנו. יתרה מכך, אדם נאור שמבין את הקשר הנשמתי הזה אינו יכול להרע לאחרים, שכן אז הוא מרע לעצמו, אינו יכול לגנוב מאחרים, כי הוא גונב מעצמו, ואם הוא מבין שהוא יכול לברוא כל מה שיש לאחר, אז אין לו צורך לגנוב דבר. הוא יכול לבקש ואנו יכולים לתת כל מה שנדרש. אז אילו כולם היו חיים במודעות, לא היה פשע בעולם ולא היו בתי משפט. לפיכך עלינו ללמד מודעות לילדינו ולכל מי שאינו חי בחוויה הזאת, כי אם בתפיסת מציאות של חוסר. יש הרבה עבודה לעשות בעולם. אפרת יהלומית Bearwoman מחברת לאהבה💖🌟