מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. סופה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה.
חוויתי זאת על בשרי לצערי רק אתמול. החווייה כמובן עדיין טריה. התמונות רצות כמו וידאו קליפים בMTV. הרגעים האחרונים.
מגע פרוותך באצבעותי. ביטנך וצווארך הכה לבנים ונעימים למגע.
12 שנים ליוויתי אותי, בכלל לא הולך ברגל. כמה דירות עברנו יחד? איזה 7 או 8 קצת איבדתי ספירה. כשאני חושבת על זה את היית המחוייבות הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. למרות שהיתה לך בעייה נשימתית והוטרינר לא הבטיח יותר משנה-שנתיים, מקסימום 6. היית וחיית איתי 12 שנים. אז כנראה בכל זאת עשיתי משהו בסדר.
כאשר הגעתי בסוף יום עבודה הביתה היית שומעת את צעדי מלמטה ומחכה לי בסמוך לדלת.
לצערי ראיתי אותך ברגעייך האחרונים, ברגעי הכאב לפני שהחזרת את נשמתך לבורא. עם כל הכאב הכרוך בכך אני שמחה כי היה לי "העונג" לחלוק איתך את הסוף, לא היית לבד, הספקתי עוד ללטף אותך ולהבריש את שערך.
לצערי לא יכולתי להצילך.
תודה על הרגעים היפים והקסומים שחלקנו יחד.
אני מקווה שאת במקום טוב יותר עכשיו שאינך סובלת יותר שתם מסע הייסורים שלך.
כל כך קשה לתת לך ללכת, להיפרד ממך.
הדמעות מבליחות מבלי יכולות לשלוט עליהן, הכאב מציף וממלא, כמו גאות ושפל.
ברחתי היום לתל אביב צפיתי בסרט, שוטטתי ברחובות הומי אדם. ניסיתי להיות מוקפת ברעש רק לא לחוש את הכאב, לתת למחשבות ולתמונות להתפוגג מעט. ישבתי בשפת הים. פגשתי חברים.
אבל החלק הקשה זה להכנס לבית הריק, בלעדיך פה. כל כך לבד.
תקופת הפופיק תמה.
מה יגיע במקום? עוד לא ברור.
מנסה להירגע ולקחת את הזמן one day at a time.
הזמן עושה את שלו, לא? הזמן הוא מלך.
אולי זה הזמן לעשות טיול גדול. לברוח מהכל. לברוח מהבית שמזכיר לי אותך, להניח לכאב להישאר מאחור.
אולי זה הזמן דווקא לקחת כלב וחתול גם יחד שימלאו את הבית ברעש.
הייתי לי כמו ילדה.
היי שלום פופיק אהובה.
עלי והצליחי בדרכך החדשה.
באהבה גדולה, אוסי