4 ימים של בטן גב ולא על חוף אקזוטי, אלא במיטה עם שפעת אמנם לא מהסוג החזירי, אבל גם לא סימפטית במיוחד. בחיבוק כמעט נצחי עם הכרית והשמיכה. עם הרבה טישו וכל מיני כדורים מכל מיני סוגים, ובין קינוח אף אחד למשנהו, מנסה ללא הצלחה מיותרת להכיל את השפעת הזו שקפצה עלי משום מקום.
מתוך גלים של חום וצמרמורות מנסה לגלות אי אילו תובנות שיישארו איתי גם אחרי שהחום ילך ויתמוסס לו לאיטו והסינוסים הדואבים שלי יפתחו צוהר לעולם.
לא פשוט.
כשהכל טוב,הכל טוב.
הקושי האמיתי הוא דווקא מתוך הזמנים המורכבים יותר, הבעייתיים יותר, אלה שמולידים בתוכם מכשולים בדרך, דווקא משם לצאת מחוזקים עם תובנות שיצעידו אותנו קדימה.

בהקשר של ימי הזיכרון שציינו לאחרונה ואיזה מפגש מעניין שהשתתפתי בו החלטתי לחלוק איתכם שיר נפלא שכולנו מכירים:

בסוף הדרך/ נתן יונתן
בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
      ומעיין שקרירותי ניגרת.

בכל שחרית
יש טל לרועדים
ואור לאוהבים
      ואבנים קרות ועשב פרא.

בכל ערבית
יש קץ לסועדים
ועץ לערירים
      וסלע לשוכבים בסוף הדרך.

האישה המדהימה שהעבירה את המפגש בו נטלתי חלק גרמה לשירה הזה לקבל תפנית בעיניי. מבחינתי הייתה בו תמיד סימבוליות של סוף, מוות...
הפירוש שהיא נתנה לו היה – הדרך היא ארוכה ולא תמיד פשוטה בלשון המעטה, אך בסופה אנו זוכים למנוחה, למצוא את המקום, את הפינה שלנו, להרוויח את לחמנו ביושר, ואולי אף ממבט לאחור על השתלשלות חיינו, להודות על הדרך ולהבין את ההיגיון שבה.

מאחלת לכולכם הרבה בריאות והעצמה אישית בכל אשר תלכו והרבה אמונה בלב...

באהבה ובחיוך,
אוסי שיין, שילובים
מילים זה כל הסיפור ...
[email protected]