חרדה מול פחד

מי מאיתנו לא סובל לפעמים מהתקף חרדה "קטן" הגורם לנו לחושה קלה של חוסר אונים. בחיי היום יום ישנם מצבים נורמטיביים המעוררים חרדה ופחד, איתם אנחנו מתמודדים, בעיקר, משום שהם לא פוגעים בתפקוד שלנו.

תחושת חרדה במידה מסוימת, היא תגובה נורמלית למצב של לחץ, ולמעשה היא הכרחית להישרדות. אך ברמות גבוהות שלה, היא עלולה להתפתח לכדי הפרעת חרדה. הפרעת חרדה היא אחת ההפרעות השכיחות בקרב מבוגרים וילדים כאחת. מבוגרים הלוקים בחרדה ידווחו לרוב על פחד קיצוני במצבים מסוימים, או על דאגה מוגזמת.

אחת השאלות המרכזיות המתעוררות היא ההבחנה בין פחד מקובל, ובין חרדה הפוגעת ברווחה הנפשית של האדם ובתפקודו. במקרים רבים של חרדה, הסימנים הרגשיים והגופניים של החרדה לא יתעוררו לעתים קרובות ולא יגרמו באופן ישיר למצוקה, אבל יובילו את האדם להתרחק ככל הניתן מהגורם שנתפש על-ידו כמאיים.

לתחושות חרדה ופחד ישנן תופעות גופניות דומות. ההבדל ביניהם הוא בגירוי היוצר אותם - תחושת פחד עולה מול מצב ספציפי שנתפס כמאיים (כמו לדוגמא פחד מפני כלב אימתני הבא ממולך), בעוד חרדה היא רגש שלילי מעורפל שלא נראה קשור לגירוי חיצוני מסוים והוא נתפס כמהווה סכנה עתידית העלולה להתרחש. בנוסף, הפחד מקושר יותר להתנהגויות אקטיביות ספציפיות, מצבים שאנחנו יכולים לשלוט ולהלחם בהם, בעוד חרדה היא תוצאה של סכנה שנתפסת כבלתי ניתנת לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנה ומכאן שהיא הולכת ומתעצמת.

החרדה היא מצב פסיכולוגי ו/או פיזיולוגי שבו האדם חש אי שקט, בשל מתח ודאגה רבה מפני תחושת איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, מודעים או לא מודעים  שהוא חוה חוסר אונים מולם. חרדה עלולה להתפתח להפרעת חרדה, המביאה איתה התקפי חרדה המוכרים גם כהתקפי פניקה. משמעות השם נובעת מתחושת בהלה קשה המתרחשת שוב ושוב בלי שתהיה סכנה מציאותית או אובייקטיבית. אדם הסובל מהתקף חרדה חוה אפיזודות של בהלה הגורמת לו להרגיש כאילו יש לו התקף לב או שהוא פשוט עומד להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעיין. הוא מרגיש  דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, גלי חום ו/או קור, בחילה ותחושת אי נוחות בבטן, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד.

ישנם מספר מצבים שבו האדם עלול לחוש התקף חרדה: מצב אחד הוא שההתקף מגיע "משום מקום", ללא כל אזהרה וללא כל סיבה הנראית לעין. מצב נוסף הוא שהאדם סובל מהתקף חרדה בכל פעם שעליו, לדוגמא, לעלות במעלית.  בנוסף ישנה נטיה של האדם לפתח מצבים של חרדה לנוכח כל חוויה אותה מפרש כאיום. לדוגמא: כניסה לאולם מלא באנשים, הליכה למקומות ציבוריים וכו'.

במקרים רבים של חרדה, הסימנים הרגשיים והגופניים של החרדה לא יתעוררו לעתים קרובות ולא יגרמו באופן ישיר למצוקה, אבל יובילו את האדם להתרחק ולהימנע, מהגורם שנתפש על-ידו כמאיים. כך, שההימנעות עלולה לגרום מצוקה ואף פגיעה בתפקוד. אם הפחד או ההימנעות מגיעים לדרגה שבה באופן קבוע  האדם נמנע מסיטואציות מעוררי חרדה ופחד, כדאי לבדוק אצל גורם מקצועי.

יש לציין כי פעמים רבות המטופל הלוקה בהפרעת חרדה מגיע קודם כל לגורמים רפואיים (רופא משפחה, חדר מיון), ולעיתים לוקח זמן עד שהרופאים מזהים שמדובר בהתקף או הפרעת חרדה  ולא בבעיה גופנית. לעיתים אורך זמן רב לגלות שמדובר בהתקף חרדה, בגלל הסימפטומים הגופניים המגוונים.

במקרים רבים,  גם לאחר שהגורמים הרפואיים מאבחנים, שמדובר בבעיה שמקורה נפשי ולא גופני, האדם עצמו שסובל ממנה, לא תמיד מאמין ומקבל שהבעיה היא נפשית. למרות שרופאים יכולים לחזור ולומר לו שזוהי בעיה נפשית, הוא עדיין משוכנע שמדובר בבעיה גופנית, ולכן אינו פונה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בהפרעה.

תיאור מקרה

מ, בת 31, רווקה, עובדת במשרד פרסום כתקציבאית.  הגיעה לטיפולי חסרת כוחות ומפוחדת.  סיפרה שמזה כחצי שנה סובלת מהתקפי חרדה. בהתחלה היו אלה התקפים בודדים אחת למספר שבועות, אך עם הזמן תדירותם עלתה.  ההתקפים אירעו לאורך כל שעות היום, ולעיתים גם התעוררה באמצע הלילה כשהיא חווה התקף חרדה המלווה בדפיקות לב מואצות ובהזעה מוגברת. בזמן האחרון, החלה מ. להעדר מהעבודה בגלל ההתקפים או לחלופין לעזוב את העבודה באמצע היום. חודשים מספר, בטרם פנייתה לטיפול, נמנעה מ. מלהיפגש עם חברים, פרט לחברה קרובה אחת, אותה שיתפה את העובר עליה.

מ. היא הצעירה במשפחה בת ארבעה ילדים, יש לה אחות אחת ושני אחים כולם  נשואים. מ. מתארת את אמה כאישה דאגנית, אבל חסרת אונים וטרודה בענייניה, אביה מתואר כמי שסבל כל חייו מסימפטומים שונים של חרדה.

מ. מתארת עצמה כילדה ביישנית ומופנמת, שלא היו לה חברים רבים. הייתה תלמידה ממוצעת. את לימודיה באוניברסיטה סיימה בקושי רב ולא פעם היה עליה לחזור על מבחנים כדי להשיג ציונים המאפשרים השגת התואר.

תוך כדי הלימודים החלה לעבוד במשרד פרסום, שם נשארה אחרי התואר הראשון והשתלבה כתקציבאית. מ. נהנתה מעבודתה ואף זכתה להצלחה מקצועית עד לשנה האחרונה,  עת הגיעה "בוסית" חדשה. הבוסית החדשה הייתה ביקורתית, נוקשה, דרשנית  ומ. סבלה ממנה מאוד. קשריה עם חבריה לעבודה היו מאוד עניניים, יש לה מספר חברות איתם יוצאת לבלות לעיתים וחברה קרובה אחת.  ביחסיה הבינאישיים, עם גברים לא היו קשרים ארוכי טווח, פרט לקשר אחד שארך כשנה ואותו סיים הבחור מיוזמתו. מאז חשה פגועה ונמנעה מלהיפגש עם בחורים.

בפגישתנו הראשונה,  ביקשתי ממ. שתספר על עצמה ועל התקפי החרדה מהם סובלת. מ. סיפרה שחשה קוצר נשימה, בחילה, הזעה מוגברת, רעד בידיים ולאחר מכן עייפות רבה וחוסר אנרגיה. בשל התקפים אלה הגיעה מספר פעמים לחדר מיון, אך שוחררה באבחנה של התקף חרדה. מ. התקשתה לקבל אבחנה זו ורק לאחר התקף חרדה נוסף וביקור בחדר מיון, הסכימה לפנות לטפול פסיכולוגי, כפי שהמליץ הרופא במיון, כך היא הגיעה אליי. 

לאחר שיחת היכרות ראשונה, הסברתי למ. על משמעות ההתקפים ושניתן להתמודד איתם דרך טיפול. בהתאם לבקשתה, הפניתי אותה לפסיכיאטר שאני מכירה, לבדוק את הצורך בטיפול תרופתי. היא החלה טיפול תרופתי הרגעתי, במקביל לטיפול אצלי.

בפגישות לימדתי את מ. טכניקות קלות של הרפיה, כמו לדוגמא נשימות או דימיון מודרך. הסברתי לה שעליה לנסות ולהתאמן בהרפיה מידי יום, לחדד את יכולותיה להכנס למצב רגיעה, גם כאשר היא לא חשה חרדה. המטרה הייתה שתהיה מוכנה להשתמש בהרפיה כשתרגיש תחילתו של התקף חרדה. כמו כן ביקשתי שתרשום את מהלך התקפי החרדה מתי הם קורים ואיך היא מתמודדת איתם בעזרת התרגילים שלמדה.

רינה המשיכה להתאמן בהרפיה, התקפי החרדה המשיכו אבל הייתה ירידה מסוימת בתדירות ובעוצמה של ההתקפים. היה שיפור והיא חשה שהיא מתמודדת עם ההתקפים טוב יותר, שיש לה שליטה מסוימת על המתרחשת. היא החלה לצאת למקומות בילוי ולמפגשים חברתיים, גם אם לעיתים נתקפה בחרדה אך אלה היו פחות עוצמתים וקצרים יותר.

במקביל, דיברנו על מהלך חייה, קשריה החברתיים, המקצועיים והזוגיים, על רצונה להינשא ועל תחושת האכזבה בשלב זה של חייה.

מ. מתארת עצמה כילדה מופנמת וביישנית, שנמנעה ממצבי לחץ והימצאות בעין הסערה כך זוכרת עצמה בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה ובעבודה. מספרת איך נמנעה, כל חייה, מסיטואציות שבהם חשבה והרגישה במקום לא בטוח. הדבר גבה ממנה מחיר משום שפעמים רבות חשה בודדה, לא מעורבת, מרוחקת ומתרחקת.

בתחילת הטיפול עסקנו בעיקר בהתמודדות המעשית עם התקפי החרדה וככל שמצבה, מבחינת ההתקפים, השתפר יכולנו לדבר על חייה בכלל.

בעזרת תרגולי ההרפיה ולאחר מכן השיחות וכמובן גם הטיפול התרופתי חל שיפור משמעותי במצבה של מ. ההתקפים הקשים הפכו תחושות קלות יותר להתמודדות ובתדירות הולכת ונמוכה. בעקבות השיפור, מ. החלה להיפגש עם גברים, היא החלה להאמין ביכולתה להתמודד גם עם מצבים ותחושות של חוסר ודאות, תסכול, פחד מצבים מהם נמנעה בעבר. התפתחה בה האמונה והאמון בעצמה וביכולתה לבנות לעצמה קשר זוגי טוב ופורה.  במקביל, מ. החליטה שדי לה מהבוסית שיורדת לחייה, היא יודעת ומאמינה ביכולותיה המקצועיות ועל כן, חיפשה ומצאה מקום עבודה חדש, בתפקיד בכיר יותר. לא הכל היה ורוד במקום העבודה, אבל בניגוד לעבר מרגישה שכיום יש לה כלים להתמודד טוב יותר עם מצבים שונים.

מ. ביקשה לסיים לאחר שחשה שולטת יותר בהתקפי החרדה, הם לא חלפו לגמרי אבל נוכחותם הייתה כמעט לא מורגשת. גם בחייה האישיים חל שיפור, היא החלה לצאת, להיענות לחיזורים ואף  ליזום קשר עם בני זוג, דבר שנמנעה בעבר.

יש לציין שעם הזמן הצטמצם הטיפול התרופתי למינימום, אם כי נעזרת בו כאשר היא יודעת לזהות שזקוקה לכך.