אתחיל מהבדיחה המפורסמת על תחרות צפרדעים, היה עליהן לטפס על עמוד חשמל עד לסופו, צפרדעים רבות החלו בתחרות, אך אט אט הן נשרו, נפלו מהעמוד. קהל הצפרדעים עמד למטה וקרא בקול אין סיכוי, צפרדעים אינן יכולות לטפס, בואו נקבע תחרות אחרת. שתיים נשארו בתחרות אך מהר מאוד נשרה אחת מהן באפיסת כוחות, מאוכזבת מעצמה.

רק צפרדע אחת התעקשה והמשיכה לאט ובזהירות למעלה.

כשקיבלה את המדליה ניסו לברר איך זה שהצליחה היכן שאחרות נכשלו הסתבר שהצפרדע היתה חרשת. היא פשוט לא שמעה את קריאות הקהל והמשיכה במטרה שקבעה לה להגיע למעלה.

אני רוצה לספר לכם על ספר שקראתי בשנת 2003, "האיש ששתל עצים".

הספר, ששמו בעברית "האיש ששתל עצים", נכתב על ידי הסופר הצרפתי ג'אן ג'יונו בשנת 1953 וראה אור שנה לאחר מכן (סיפור מעניין בפני עצמו). בשנת 1998 תורגם לעברית על ידי בן-יוסף וראה אור בהוצאת  "קיקרו", ובשנת 2007 הודפס שנית בהוצאת "ספרות עכשיו" 

ג'אן ג'יונו נולד בשנת 1895 ונפטר בשנת 1970, את הספר כתב בהיותו בן 59.

קראתי אותו במהלך הפקת ספר לקבוצת כנרת, ששמו בהשראת הספרון. הספר שהפקתי עבור כנרת נקרא "אנשים נטעו עצים", על שום ההקבלה בין הסיפור של אזור כנרת ואיש מיוחד בה בשם מוטק'ה חדש

זהו סיפור על  אלזערד בופייר, אדם בעל פשטות ונחישות, שאיבד את אשתו ובנו ומגיע עם עדר כבשים קטן וכלבו להתגורר בחבל ארץ נטוש במחוז פרובנס. שם הוא בורא עולם חדש לעצמו ולאחרים ע"י פעולה יומיומית רציפה:  הטמנת100  בלוטי אלון באדמה, כך שנה אחרי שנה, קילומטרים רבים, עשרות קילומטרים שהפכו ליערות.

זהו סיפור על גדולה אנושית שכל כולה מעשים טובים. שמתחיל בראשיתה של המאה ה-20, בשנת 1908 (השנה בה הקימו המוסדות הציוניים את "חצר כנרת", בחאן הערבי  העתיק שעמד בראש גבעה המשקיפה על הכנרת), ומסתיים עם מותו של בופייר בשנת 1947,  לאחר מלחמת העולם השנייה. 

מדובר באיש אחד, שבשתי ידיו בלבד ובכוחו הפיזי והמוסרי, הפך ארץ חרבה לארץ פורחת.

כך היה גם בכנרת, בהקבלה מדהימה של השנים, איש אחד מחברי הקבוצה, שמעבר לשעות עבודתו סיקל שטחים באובססיה ממש ונטע, ונטע, ונטע. בירא שטחים ונטע. רבים ראו בו חריג. לחלקם הוא הפריע כי בהמשך עשה זאת כעבודה. אך היה לו  החזון, הנחישות והיכולת  לראות לנגד  עיניו מטרה וחלום, להפריח את השממה בעמק ולהפוך אותו לארץ נושבת ולבית

שטוב ונעים לחיות בו. לנו היום זה מובן מאליו שהמקום ירוק, פורח ומצל, אך לא תמיד היה כך.

אני קוראת לכך "פעולת הזרע".

מישהו טומן זרע, בכל נושא ובכל תחום, עם אמונה שהתוצאה, גם אם תבוא הרבה אחריו, תביא לשינוי.

דוגמה שחשוב לי להביא:

לפני מספר שנים שבתי לביתי בקריה לאחר מספר שנות חברות בקיבוץ. שיכון של 5 כניסות.

הגינה שפעם פרחה היתה יבשה ועלובה, מלאת קוצים. המרצתי את הדיירים והקמנו ועד. הפרחנו את הגינה, אספנו כסף ושתלנו שיחים ופרחים, שמנו גדר ושיפצנו את שצריך תיקון. עם הזמן נשארתי בודדה בוועד ולאחר שנים עייפתי. עבר זמן והכל חרב.

לפני ארבע שנים היתה הגינה חרבה לגמרי, הגדר הרוסה וקוצים ועשבים מילאו את הכל.

בעצב הייתי עולה הביתה מבלי להסתכל בגינה. את החוסר בירק השלמתי בביתי בקומה השלישית - בחלונות הבית הפרחתי גינת עציצים עשירה.

באותו חורף העיפה הרוח עציץ שנפל. ביקשתי מבני שירד להביא את העציץ וכשראה שנשבר, זרק את העציץ ואת הצמח שתל בגומה קטנה שחפר באמצע הגינה, מבלי לומר לי דבר.

למחרת ראתה אחת השכנות צמח עם פרחים קטנים אדומים בגינה ובערב ירדה עם בקבוק מים והשקתה אותו. כך מידי ערב.

כשראיתי את הדבר הורדתי כמה עציצים נוספים אל הגינה ושתלתי אותם. עוד שכנה הצטרפה להשקייה.

התיאבון לגינה פורחת חזר אלי.

אט אט הבאתי עוד צמחים, מגינת החלונות שלי ומגינות של בני משפחה וחברים.

אספנו כלי עבודה ישנים שאיש לא צריך, רכשנו צינור השקייה, תיקנו את הברז בגינה ולאט הוספנו עוד לשטח הפורח.

כל מי שעבר וראה צחק. גם שכנים רבים ובני משפחה צחקו. אמרו שאין סיכוי לגינה.

דרך הגדר ההרוסה נכנסו תמיד ילדים ושיחקו בכדור על השטח, הורסים את שנבנה שוב. נכנסתי למשא ומתן מול העיריה בדרישה לגדר שחלק ממנה נהרס פעם על ידי פועליה. אספתי חתימות, אנשים חתמו וצחקו שאין סיכוי.

יום אחד הגיעו פועלים ובנו גדר.

ביקשנו רשות ובדליים אספנו כמות גדולה של חול, אדמה ואבני ריצוף ויחד מספר דיירים מהכניסה פירקנו אבני ריצוף גדולות מרחבת הכניסה ששקעה במקומות רבים עד כדי 40 ס"מ, מילאנו את החסר וריצפנו מחדש. לבד. בעמל רב. הכניסה קיבלה מראה חדש.

בכניסה הצמודה ביקשה אחת השכנות צמח וקיבלה ממני. כשהשקתי מידי ערב אצלינו השקיתי גם אצלהם.

לאט לאט נדבקו גם בכניסה מהצד השני, עוד ועוד הוסיפו פרחים וצמחים, השקו והפריחו.

היום אין זכר לגינת הקוצים ולעזובה. אין זו גינה מדהימה אך כל קטע בה הושג בעמל רב.

יש עוד הרבה מאוד מה לעשות, אך בכוחות מחודשים ועם תוצאות נראות לעין, הדרך כבר קצרה יותר.

מדוע אני מספרת כל זאת?

אתר עסקים עושים עסקים הוא גינת העסקים שלנו, מיליוני דונמים וירטואליים שמשה חרלופסקי הציב בפנינו.

יש אפשרות לשבת ולחכות שמישהו אחר יביא את הצמחים=העסקאות.

יש אפשרות לשבת ולרטון שמערכת ההשקייה לא הכי טובה=שלא הכל עובד טוב באתר.

יש אפשרות לשבת ולרטון שיש צביעות, והפרגון לא אמיתי= משדר: מה שאתם רואים לא טוב, לכו הלאה.

אבל יש גם אפשרות אחרת, לזכור תמיד שזה בידינו !

שאנו יכולים להיות ממש כמו בופייר, שבעקשנות תקע באדמה מידי יום 100 בלוטים שבמהלך השנים הצמיחו קילומטרים של יערות ששינו את פני המקום ואת מהלך חיי התושבים.

שאנו יכולים :

לייצר עבודה איש לרעהו,

להוציא אוזני רדאר שיקשיבו לכל רחש בסביבה כדי לזהות מי משכנינו/ חברינו/ בני משפחתינו זקוק לדבר מה, ולא משנה מה: שירות, מוצר, פינוק, מתנה, פרח ועוד.

לחשוב יצירתי

פתח מתוך היכולות שלנו מוצרים או שירותים חדשים,

ליצור שיתופי פעולה חדשים ומזינים,

להרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו

להרחיק מחשבות שליליות או מדכאות

ולעשות, בעיקר לעשות.