אז - כשהיינו בני-עשרה, היינו מכניסים את תפוחי האדמה למדורה

כשהאש כבר נחלשה ונתנו להם לשהות שם בין הגחלים הלוחשות

עד שנעשו רכים רכים בפנים, עם קליפה מפוחמת, שחורה ועבה מבחוץ.

היינו מגלגלים אותם עם מקל ארוך החוצה מהמדורה, לערימה קטנה על האדמה החשופה.

לא נתנו להם הרבה זמן להתקרר, כבר היה מאוחר, מלאי העצים שתדלק את המדורה כמעט ואזל. היינו מקפיצים את התפוד מיד ליד, כאילו אם יעבור מימין לשמאל ומשמאל לימין יתקרר מהר יותר.

אני זוכרת איך היינו "שוברים" את התפוד,

זוכרת את האד המתפרץ החוצה ישירות אל אפינו,

והניחוח, הו הניחוח...

אז היינו שולחים יד אל הכלי בו אוחסן המלח

חופנים בקצות אצבעותנו קמצוץ מלח ובוזקים על התפוד המהביל

ושולחים את היד שוב לעוד קמצוץ, כי מה זה תפוח אדמה מהמדורה בלי מספיק מלח עליו?

ואחרי ששבענו? היינו מתמרחים בפחם של הקליפה על הפנים

מופרעים? אולי. מי שהתלכלך הכי הרבה היה גיבור המדורה.

ולפני שהייתי בגיל העשרה?

בסוף שנות השישים על סף שנת השבעים ימי האופוריה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים - אני זוכרת שאנו הילדים הכנו בובה ענקית, יותר גדולה מאיתנו...

מכנסיים וחולצה של אחד ההורים, כאלה שכבר לא צריך (לא ההורים , הבגדים) ולאחר שהמדורה בערה במלוא עוזה שרנו בקולי קולות את השיר "נאצר מחכה לרבין, איי יא יאיי..." והעלנו את הבובה באש.

היום כל עניין המדורה אחר אצל הילדים

כבר הרבה שנים שהוא אחר.

לפני כמה שנים, כשילדיי  עוד היו בני טרום עשרה ובני עשרה, לחגוג מדורה עם בני הכיתה היה משהו אחר.

היה אבא של תלמיד מהכיתה - בעל משאית שהיה מביא ערימות עצים, משטחי עץ שמלגזות מסיעות עליהם מטענים והיה מערים אותם באזור המדורה. הילדים היו אוספים כסף ורוכשים מרשמלו בשר ופחמים. תפוחי אדמה והרבה נייר כסף.

ומי היה גיבור המדורה? הילדים שנשארו עד הבוקר, המדורות שבערו עד הבוקר. לא היה תוכן, היחד היה אחר. לא היו שירי ל"ג בעומר, הביאו מערכת על בטריות ושמעו שירים עכשוויים.

זה לא היה ל"ג בעומר שלי שכל כך אהבתי.

ויותר לא באתי.

ניחוחות של פעם, סיפורים של פעם.

עכשיו כשאני יושבת וכותבת עולה בי מחשבה, עולים בי הרהורים.

אנחנו בביז, היום אני מנסה לתרגם כל התנהלות בחיים להתנהלותי בעסקים.

האם אני מקובעת?

האם אני תקועה במה היה? באיך היה?

אולי במקום לחפש את העבר אני צריכה לנסות ולמצוא בהווה מה כן?

או האם אני צריכה לבנות לי מסלול ייחודי לי?

ואולי באמצע?

השנה לראשונה אחגוג ל"ג בעומר עם חברים מביז.

השנה ל"ג בעומר יהיה שונה.

ליד האוטובוס-בית / אוטובוס-קראוון של דרור קליין מקבוצתי.

(זו כבר פתיחה טובה, מי חגג פעם ליד אוטובוס-בית?)

דרור הוא איש מיוחד שהכרתי כאן, מורה לנהיגה מצילת חיים,

שמזה שנים חי בשליחות, (כי רק אנשים שחיים את עבודתם ממקום של שליחות מדברים עם ברק כזה בעיניים ולהט כזה בקול)

וליד האוטובוס-בית שלו, אנחנו נדליק את המדורה.

ושם ורד המספרת תספר סיפורי מדורה וצ'יזבאטים. ואיילת-השחר ואני

 נצא בהופעת סטנד אפ בסימן החשמונאים..

אני לא יודעת מה איתכם, אני יודעת שהשנה אני אשתדל שיהיה כמו שאני אוהבת. אבל בובת נאצר לא תהיה.

שגו