אחד מערוצי העבודה שלי בהפקת ספרים הוא ספרי זיכרון. חלקם לנפטרים מבוגרים שהספיקו דבר או שניים בחייהם ואחרים לנופלים במערכות ישראל. לפני כמה חודשים פנה אלי אח שכול בבקשה, להפיק ספר לזכר אחיו שנפל במלחמת ההתשה. היתה זו פעם ראשונה עבורי להפיק ספר 40 שנה לאחר נפילתו של חייל. כל ספר זיכרון מעלה מחשבות של "מה היה אילו?". כל ספר כזה מעלה מטעני כאב שבאים ממקום אחר. נראה שאין משפחה בארץ שלא חוותה שכול או נגעה בו במהלך שנותיה של המדינה, באחת מהמלחמות הרבות מידי שעברו עלינו או בפיגועי טרור. את בן דודה של אימי, גדי קוסמן, אני זוכרת עד היום. גרנו באילת, רחוקים מכל בני המשפחה. קיץ אחד הוא ואחותו אילנה הגיעו אלינו לביקור. במסגרת טיול שלהם לאילת. ממש כפי שהיום נוהגים צעירים להדרים אילתה כדי "לתפוס שלווה". אני זוכרת אותו, עומד בפתח הדלת, את מראהו, גבוה מאוד, רזה, עיניו צרות, עצמות לחייו גבוהות, סנטרו המרובע. הוא חייך את החיוך הביישני שלו. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, ביום שבת בשנת 1973 כבר גרנו בקרית אתא. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שהגענו לגור בה, מאילת. הייתי חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר", נפגשנו כל חברי הקבוצה בקן התנועה. הבאנו משחקי קופסה, שיחקנו, פטפטנו, העברנו את הזמן. לפתע, פילחה האזעקה את האויר. 14:00 בצהרים. הבטנו איש ברעהו, לא מבינים. רצנו החוצה אל הרחוב וראינו אנשים יוצאים אל המפרסות. "רוצו הביתה" צעקה אישה מבוגרת מחלון ביתה, "פרצה מלחמה". מייד התפזרנו לבתים. בדרך ראינו משאיות צבאיות אוספות בחורים מבתי הכנסת. מעולם לפני כן לא רצתי כל כך מהר. במהלך ימי המלחמה היינו צמודים למקלטי הרדיו ומכשירי הטלביזיה ששידרה את החדשות בשחור לבן. יצאנו מטעם בית הספר לעבוד בבסיסי צהל העורפיים, עבדנו בהכנת מנות קרב לחיילים בחזית. ביום הכרזת שביתת הנשק - התקבלה ההודעה, באותו יום ממש, מעט אחרי שהוכרזה, נהרג גדי. פעמיים עבר טנק, לאחר שזה נפגע. בשלישי, בפגיעה ישירה - נהרג. הוריו, ניצולי שואה, ואחותו היחידה נשארו מאחור עם הכאב. הוריו לא חזרו לעצמם יותר. בחלוף השנים, נישאה הבת, נולדו נכדים, נחגגו שמחות, נחגגו חגים, אך החור השחור בלב לא נעלם. גדי לא היה שם יותר. לנצח נשאר גדי בזכרוני בחור צעיר, רזה, גבוה וחייכן העומד בפתח הדלת. רק התמונות נשארו למזכרת, מנציחות רסיסי חיים. כל אימת שמגיעה לידי עבודה על ספר זיכרון, עולה הכל מחדש. 36 שנים עברו מיום שנפל גדי והוא בן 24. הוא אמור היה להיות היום בן 60. אב וסב. איזה חיים יכלו להיות לו? האם היה נשאר לגור בקיבוצו גברעם? במה היה בוחר לעבוד לפרנסתו? איך היה מחנך את ילדיו? סבא שלי, המופלא, שברח גם הוא מגרמניה והקים כאן משפחה, שהיה עסוק בכל רגע מחייו ויצא לפנסיה בגיל 82, רק כי סגרו את בית המלאכה בו עבד. סבא שצייר וצילם כמעט עד יומו האחרון והיה איש בעל ידע עצום וכשרונות רבים נפטר לפני שנה בן 102 ורבע. לא הייתי מוותרת על יום אחד בחיי סבא, אך לעיתים עולה התהייה, היכן הצדק?, היכן האיזון?. ומייד אני מכה על חטא ואומרת לעצמי - "שה, הס, אל לנו לחשוב כך, אלה חיינו כאן. אלה חיי העם היהודי לאורך הדורות". ומייד עולות בראשי מילות שירו של נתן אלתרמן - מגש הכסף. השיר שכתב כתגובה למילותיו של הנשיא חיים ויצמן: "אין מדינה נתנת לעם על מגש של כסף": ... והארץ תשקוט , עין שמים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים. ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס האחד אין שני... היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה. - אז מנגד יצאו נערה ונער ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים, בנתיב יעלו הם הלוך והחרש. לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום-הפרך וליל קו האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים - - דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע. ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה . כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל. והשאר יסופר בתולדות ישראל. זו מדינתנו, אין אחרת! זה המס שעלינו לשלם, כדי לשמור אותה שלנו. כאשר הביא לי אחיו של יוסי לשם ז"ל את החומר לספר הזיכרון, עלה בי זכרונו של גדי. גם הוא נפל לפני שנים. באלבומו של יוסי לא היו תמונות צבעוניות, רק תמונות שחור לבן וחוברת זיכרון של הקיבוץ בו גדל שנכתבה לזכרו ביום השנה למותו. רציתי להוסיף מעט צבע לזכרו של יוסי, קטעי שירים הוספו בין התמונות לבין הסיפורים הקצרים והמכתבים לזכרו., אך זה לא הספיק לי. ואז עלה בי הרעיון לשלוח למאייר מיקי עמית את תמונתו של יוסי במדים. מיקי צייר את יוסי בצבע והתמונה שובצה בכריכה. היה חשוב לי להכניס צבע לחיים הקצרים שכל שנשאר אחריהם מעבר לזיכרונות היה בשחור לבן. וראיתי את הלחלוחית בעיני האח השכול כאשר קיבל את חבילת הספרים המוזמנת לידיו לפני כשבועיים. בשבוע שעבר, לקראת יום הזיכרון לחללי צהל ומערכות ישראל, החלטתי להוסיף עוד. שלחתי את הציור לצלם ארי בלטינשטר, וביקשתי שידפיסו על בד קנבס. אותו תתלה משפחו של יוסי בביתה. תמונת צבע שתכניס שמץ חיים וצבע לזיכרון. כך הם ספרי זיכרון לנופלים במלחמות, הם לעולם יהיו שונים מכל ספר אחר שהפקתי ועוד אפיק. הם טעונים בחיים שלא מומשו, בתקוות שהתנפצו, בכאב מתמשך. בגעגוע. ועם המחשבות על גדי קוסמן ועל יוסי לשם, עמדתי השנה דום בצפירה. ודמעה בצבצה לי בזוית העין. יהי זכרם ברוך. שגו (ורד שחף גולן) סופרת, גנאולוגית, פרוייקטורית ויזמת