אוטוטו זה מגיע, הרגע בו נוכל להניח את ישבננו על הכסא, ליד השולחן הערוך והעמוס מטעמי חג. קירצפנו את הבית מהיסוד ועד הטפחות, רצנו, תיאמנו, קנינו מוצרי מזון, מצות ודגים, קנינו מתנות (רבים, כך אני מקווה קנו אותן רק באתר, אצל חברי BIZ המוכשרים המייצרים כל טוב), פרחים לשולחן, תיאמנו מי מביא מה לשולחן, הורדנו את ההגדות לפסח מהבוידם, חשבנו איפה להחביא את האפיקומן, רבים מאיתנו קנו בזרועות פתוחות את הרעיון שהמדהים של עופר אשר חברנו שהשנה הכין פאזלים אפיקומנים מקסימים ופתר להם את בעיית ההטמנה. הנה הסתיים שלב הסידורים. עכשיו נשאר לפנות את בני הבית מהמטבח, לאיים עליהם במערוך שלא יתקרבו אל השיש "לגנוב" מהקערות, לבשל, לטגן, לאפות, לצפות ולהכין ארוחת חג עשירה וטעימה שתפיק מהאורחים קריאות עונג. נזכרנו ששכחנו לקנות חזרת? מה הבעיה - יש את נרי חנס מחיפה שמייצרת אותן - תאווה לחיך. התווסף אורח של הרגע האחרון ואין מתנה קטנה עבורו? פותחים את אתר BIZ ומחפשים תחת הסיווגים המתאימים אצל מי לקנות לו משהו נחמד. ערב החג. האורחים מתחילים להגיע. נשיקות וחיבוקים, חיוכים מרוחים על פני האנשים, סיבה למסיבה - מפגש משפחתי. כמה טוב שיש חגים, הזדמנות נהדרת לרענן בזכרונם של בני הטיפש עשרה שלנו מי הבן של מי-הנכד של מי (החבר של החברה של החבר, סתאם בצחוק - יודעת שזה לא שייך לכאן). קוראים בהגדה, שותים יין, מוזגים מרק קניידלך לצלחות, מפוררים בו מצות קריספיות, ונאנחים, המחשבה על כל מה שבא אחרי הארוחה מטרידה לעיתים: ערימות צלחות וכוסות, סירים עם שאריות בכיור, פחי אשפה מלאים שיש להוריד לפח האשפה למטה ברחוב, המיץ שנשפך לבן הדודה עם הידיים השמאליות על הרצפה והשאיר כתם דביק, הרגליים הנפוחות מעמידה ממושכת ליד הסירים. אבל מה חשוב כל אלה? הרי עכשיו כולנו מסובין, ויש להנות מהרגע, יגיעו ימים שנתגעגע להמולה, לצהלות הצחוק של הקטנים, לשמחות הקטנות ולטכס חלוקת המתנות. ומה לאחר הארוחה? עכשיו אנחנו המבוגרים יושבים נינוחים, מוציאים את הקפה והעוגה, מביאים מאפרות למעשנים. והילדים - או, הם משחקים עם הפאזלים של עופר. הקטנים שבהם נרדמו על הכסא והועברו אחר כבוד אל חדרי השינה, כשיסעו הוריהם ילקטו אותם משם. ומה נשאר לעשות כעת? - מממממ, זה החלק האהוב עלי! עתה אנו יושבים, המבוגרים, ומעלים זכרונות מימים עברו, מילדותנו, והורינו וסבינו מעלים זכרונות מילדותם. כמה פעמים דילגנו על חלק זה והעברנו נושא?: "עוד פעם הוא מספר על הדודה חביבה?", או שאנו רוטנים מתחת לשפם (בעלי השפמים שבינינו) "לא נמאס לו לספר את זה?". ומה? אין לכם סבלנות לשמוע? יש לכם מושג כמה תתגעגעו לסיפורים אלה עוד כמה שנים כשהוא כבר לא יהיה בינינו? חלק מהסיפורים יישכח, אחדים מהם יזכרו אך בגרסאות שונות אצל כל אחד מבני המשפחה. ואז - אתם תעלו את הסיפורים, חתומים במשיכת געגוע על לוח לבכם. וכשיבוא אליכם הילד/נכד ויבקש עזרה בפרוייקט שורשים: "ספרו לי על עבר המשפחה", תגמגמו ותנסו לדלות קטעי סיפורים. אז תצקצקו בלשונכם ברחמים עצמיים ותנודו בראשכם: "אוי, אוי, כשהיה בחיים כל הזמן השתקנו, אז נמאס לנו לשמוע, רצינו לדבר על אקטואליה שבאה והולכת, על השחיתות האחרונה ששמענו/קראנו עליה בעיתון, על סדרת טלביזיה מטופשת שלאחר שנה לא נזכור מה היה בה, ואת החשוב ביותר - סיפור משפחתנו - נשכח בחלקו ובזכרוננו נותרו חורים קטנים או גדולים. כמו תקף העש את צעיף הזכרון. עצה לי אליכם יקיריי. כמי שעוסקת שנים רבות בתיעוד ובחקר תולדות משפחות יהודיות, ממש כפי שעשה סבא רבא שלי עוד בגרמניה, יהי זכרו ברוך. ממש כפי שאתם מכינים את המצות על השולחן - הכינו אופציות לתיעוד. 1. בקשו מהאורחים ובני המשפחה להביא תמונות ישנות לשעת ההסבה שלאחר הארוחה. 2. הכינו טייפ עם מלאי קלטות ומנו אחראי הקלטה מבין בני הטיפש עשרה השולטים במכשירים יותר מכם. לחילופין, אם בעלי טייפ דיגיטלי אתם - זה שאין צורך להחליף בו כלום והוא אמון על 10/20/30 שעות הקלטה - הכינו אותו ליד הצלחת שלכם וליחצו להפעלה בתחילת המפגש. (זוכרים שצריך להכיןם גם בטריות.ץ) 3. יש מצלמת וידאו בבית/ לדודים/ לסבתא?. מקמו אותה על מדף הצופה אל השולחן, או על חצובה במיקום עם תצפית טובה (כמובן - לא באזור המשחקים בו הילדים מתרוצצים) 4. הזמינו אצל המבוגרים את הסיפורים, שיספרו, שיכנסו לפרטים. הקשיבו לסיפורים כאילו היתה זו פעם ראשונה ששמעתם אותם, ומהמקום הזה תעמיקו, תשאלו שאלות, תקשו קושיות. היכנסו לפרטי הסיפורים. לפרטים הקטנים המעניינים. אלה שמחיים ומתבלים אותו. הוציאו כמה שיותר מידע. 5. כשייסתם המעיין והם ישקטו - הוציאו את התמונות שהביאו כולם והעבירו אותן סביב השולחן. תמונות הן מעוררי זיכרון מדהימים. יש תמונות סתמיות, רבות מהן, אבל בעיקר אלה של ימינו, כשצילום הפך לנחלת הכלל. פעם לכל תמונה היה סיפור. לבודדים היתה בעלות על מצלמה. הרוב היו לובשים את מיטב בגדיהם, הנשים היו הולכות למספרה לנפח את שערן, הגברים היו מורחים ברילנטין בשערם, להדק טוב טוב את הפריזורה, וכל המשפחה היתה הולכת אל הצלם. שם הוא היה ממקם את כולם, המבוגרים מאחור והקטנים מלפנים, או סבא וסבתא על כסעות כבדים ובני המשפחה סביבם. כך היו מצטלמים ומקבלים תמונה למזכרת. כל תמונה תעלה זכרונות, כל תמונה תעלה סיפור, והכל יוקלט ויתועד. נכון, אני עוסקת בתיעוד סיפורי חיים, אך אין אני באה לשכנע אותכם להוציא סכומי כסף שאין לכם על הפקת ספר. כאן אני מדברת מליבה של החוקרת, שמעמידה את התיעוד במקום ראשון. היום אין לכם מספיק מזומנים לכך. אך בעוד 5/10/15 שנה, כשיתמזל מזלכם וארנקכם יתפח - אז תחפשו בנרות חומר תיעודי של המשפחה ולא תמצאו. או אז תבכו מרה: "איך לא שאלנו", "איך לא תיעדנו". תעדו ושימרו במגירה נפרדת, איספו תמונות ישנות ונדירות, מסמכים מיוחדים. איספו ושימרו, תעדו בלי הכרה. זה הכי, אבל הכי חשוב. ופעם, אולי הילדים או הנכדים שלכם יתאספו וינציחו את כל אלה בספר. וגם אם לא - בעוד שנים, כשתשבו סביב השולחן ותספרו על געגועיכם להוריכם או לסבים - בסיום הארוחה תעברו לפינת הסלון, התמונות יעברו בין הנוכחים, סרטון הוידאו ירוץ על המרקע ורבים יזילו דמעות שמחה וגעגוע למה שהיה. העיקר התיעוד. חג שמח לכל חברי BIZ באשר הם שגו ורד שחף גולן "סיפורי חיים-אילנות יוחסין" WWW.LIFESTORY.CO.IL התמונה: "ארוחה" מיצב פיסולי מנייר של היוצרת נעמה אהרנסון המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן