אז אם אתם עוקבים גם אתם בטח מחכים כבר לסוף שלא נגמר אז עוד קצת ומילים אחרונות שלי בעניין.

מנו וניצן

אני אוהבת את ההתנהלות של הזוג הזה.

לירון ועינת

מפתיעים. יצאו מהאגדה והתחילו לדבר באמת. המשפט החזק בשיחה "אם יש לנו רצון ויש נכונות זה יעבוד". עינת חוששת שהעבודה הקשה לפניהם ולירון שם מזכיר לה את הרגעים היפים, הקרובים. זה היה רגע יפה.

דני ושני

אני מקווה שאתם מבינים שמשיכה זה לא העניין כאן בכלל אלא היכולת של דני לסמוך על עצמו שיהיה בסדר, ואם לא יהיה בסדר לסמוך על עצמו שיש לו יכולת להתמודד. היכולת לנהל את הפחד, להפסיק לחפור, פשוט להיות וכשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות, משיכה לא תתרחש, הפחד יסרס אותה מיד.

בעניין שני, כתבתי בפעמים קודמות, ללא קשר לדני יש שם עבודה על תקשורת אמיתית, על ערך, להתבונן במקום הנוח, הדמות המטפלת, מול היכולת לקבל, לבקש. אני חושבת שלשניהם לראות את הדברים יאפשר למידה משמעותית.

איתמר וקרין

בעיקר אפשר ללמוד מה לא לעשות בקשר. ובכל זאת אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך זה שאף אחד לא ארז עדיין מזוודות?

מהצד זה תמיד קל, ועדיין לא קל לקום וללכת שיש דפוס רעיל, בעיקר שדפוס ההתקשרות הוא חרדתי והערך הנתפס נמוך – קארין. או שהצורך להוכיח לעצמי שאין מצב שאני לא מגיע לנקודת הסיום - איתמר.

הדס ושי 

טוב אין יותר מידי מה לומר. לא כל צעד הוא צעד.

ובשלב זה אפשר לצטט את ארכדי דוכין,

"נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה עוד"

מקווה עבורם שלקחו לא מעט ללמידה,

מקווה עבורכם שלמדתם על זוגיות,

על דפוסי התקשרות ועל קרבה.

שלכם ויקי