קארין ואיתמר –

ריבים, מסתבר שלא ניתן להימנע מהם, גם שממש נזהרים. והבאסה היא שהם אף פעם לא נעימים. לא משנה אם הם מתרחשים בתחילת קשר או במהלכו.

תחשבו רגע כמה פעמים קרה לכם שנפגעתם, הרגשתם שהצד השני מפיל הכל עליכם, או לא נמצא שם בשבילכם.

כמה פעמים חשבתם לעצמכם הוא/היא היו אמורים להבין את זה, וסיפרתם לעצמכם סיפור שיש כללים שכולם מבינים, והחלטתם לקום ללכת בלי לתקשר את הכאב, בלי לנסות לבדוק מה היה שם בלי לנסות לתת יד לזוגיות שלכם.

לפעמים האגו מטפס על עץ ממש גבוה ומצפה שהאחר ירד ראשון, שהאחר יעשה את הצעד, לרוב זה נוחל אכזבה, כאב, כעס ופצע שגדל.

לא חייבים לעשות אירועים ומסיבות פיוס, פשוט לעשות צעד, בלי להתעסק מי היה צריך, אלא לעשות צעד לכיוון הזוגיות, להיות עם לב פתוח, להתקרב, ואחר כך לדבר על מה שהיה. לראות את האחר, לא תמיד זה קל אבל זו העבודה.

ועוד דבר קטן/גדול סיפור המזוודה של קארין

האם גם אתם שומרים "מזוודות"/פתחי מילוט למקרה ולא ילך. כמה אתם שומרים על הלב שלא ישבר. האם אתם מבינים שלא לוקחים סיכון (סיכון שהלב ישבר) קשה לזכות בכל הקופה.

ניצן ומנו

מתרגלים לחיים ביחד וזה לא קל. לא קל לעבור לגור פתאום עם מישהו זר. בעולם רגיל שלוקחים את הדברים יותר לאט, יש זמן לחפש דירה, לבחון אופציות, להתרגל. כאן המצב שונה.

אני מאוד אוהבת את ניצן, איך שהיא שמה על השולחן את הלב "אני מרגישה תלושה". באומץ היא חושפת את הקושי בפני מנו

מנו, שממש מפתיע עם יכולת ההכלה. זורם עם אופציה לחפש דירה משותפת ושזה יורד מהפרק בשל חוסר זמן, זורם לעשות שינויים בדירה אבל שם גבול מה לא מוכן שיזוז (ציורים/טלוויזיה/ספריה. הוא מכיל זורם אבל לא שוכח מה חשוב לו.

נבנית כאן אינטימיות יפה, יש צחוקים, משחקים יחד, לצד זה יש חשיפה של קושי, מול הכלה של הקושי, ניסיון להכניס כל אחד לעולם של האחר. זה לא קל בפרק זמן כל כך קצר. אבל הדרך ששניהם עושים, החשיפה, הכלה, הקשבה ממש יפה.

מעיין ועומרי

ביטחון – כמה אנחנו מחפשים אותו (שמעתם מה ניצן אמרה לחברה שלה "סוף סוף גבר שאין סימני שאלה אם הוא כאן או לא כאן"). גם עומרי ומעיין באותה נקודה. מנסים כל אחד מנקודת מבט שלו למצוא את הביטחון.

השיחה בן מעיין לדני מראה לנו כמה חשוב תפקידו של מאמן/מטפל בתחילת הדרך שאנחנו מגיעים מרקע שלא למדנו איך להראות לאחר שאנחנו בעניין. שאנחנו רוצים.

לפעמים אנחנו מכניסים לחיינו אנשים שאומרים לנו מה הם צריכים לשמוע (כמו שעומרי ניסה) אבל חשוב שאנחנו נתרגל את זה. "אני רוצה שיצליח לנו/אני רוצה אותנו".

אפשר ללמוד בתהליך אימון/טיפול לתרגל את מה שאנחנו מרגישים, זה חשוב בעיקר שאין לנו מודל זוגי שעשה את זה (וזה ללא קשר לכמה אנחנו קרובים להורים שלנו וראינו שמעיין מאוד קרובה ומאוד רגישה לאמא שלה).

הנוכחות של דני, השיקוף, הדחיפה, העצירה שעשה לעומרי שניסה להציל, היתה מאוד משמעותית למעיין ואפשרה לה לעשות צעד ענק עבור עצמה, עכשיו היא יודעת שהיא יכולה לומר מה שהיא מרגישה והכל בסדר.

עינת ולירון –

אין ספק שהכימיה, החיבור, מייצרים כאן קרבה חזקה, כזו שמאפרת להם להיפתח לשתף איך הרגישו מתחת לחופה, שהפרפרים מתחילים, מה ביקשו שיכירו להם.

אני ממש מחזיקה להם אצבעות שזה יצליח. ולכן/ם הקוראים כותבת, מה שקורה שם אינו תנאי בכלל להצלחת הקשר.

אל תשכחו אנחנו לא בחיים האמיתיים שם האתגר.

האתגר הוא לא בנקודות שהיא גרה בבית מהמם והוא בדירת שותפים, זו מסגרת. האתגר הוא איך יתמודדו שהוא, כפי שציינה יעל, מעולה בצבירה (שקשה צובר ולא משתף), שניהם מרצים וקצת מאבדים את עצמם. יש להם דרך לעשות כדי שזה יצליח, מחזיקה להם אצבעות שהלמידה תהיה משמעותית.

מה אתם חושבים על מה שהזוגות עוברים?