מצד אחד אני כל כך מתחברת למשפט הזה,
אני חושבת שהוא מאוד משמעותי לקשר.
בקשרים ארוכים נותנים לשגרה לחלחל היצירתיות מוסיפה חיים לקשר.

מצד שני, אני שואלת את עצמי, מתי יגיע הרגע של התמודדות אמיתית. החיים הם סה"כ לא חופשה אין סופית. ואז נשאלת השאלה איך יתמודדו בימים של החיים עם הדברים הרגילים, עבודה, מתחים, התמודדויות החיים, מעניין.

הגר וניר
ניר קיבל משבוע הזוגות ומהדייט המרובע דחיפה להביא את עצמו, להפסיק לוותר על עצמו. אני מסוקרנת אילו השלכות יהיו לזה. מקווה שהגר, תעשה עבודה על אותם פחדים עמוקים שמתעוררים בה, ותקבל כלים לסמוך, לתת לניר מקום.

מור ומאור
לראות את זה היה טראגי. גם הסיום עצמו ובעיקר הדרך שלהם.
כל אחד מהם מרגיש שעשה הרבה למען האחר, אבל לאורך כל הדרך אף אחד מהם לא עצר להתבונן גם באחר, לשאול את האחר מה הוא מרגיש, איך עוברות עליו הטלטלות.
ואולי זה כן נעשה, אבל החליטו עבורנו לראות חלק מסוים שזה מעניין.

זה מאפשר לכל אחד להתבונן באותם מקומות שאנחנו בטוחים שעשינו הרבה למען הקשר שבעצם מהצד אנחנו מבינים שעשינו הרבה בראש, ולא בהכרח מול הפרטנר שאיתנו.

ולסיום אמיר ודנית
משיכה משמעותית לקיום קשר. יכול להיות שאין משיכה ברמה הפיזיולוגית (כימית/הורמונלית) אבל אני חושבת שהשיתוף האמיץ של אמיר, על השינוי הדרמטי שעבר בילדות, מילד שמן ודחוי. לילד ספורטיבי ומקובל יצר אצלנו צורך להוכיח לעצמו שהוא שווה, הוא מהמקובלים ולכן לצידו צריכה להיות מישהי שתראה בצורה מסוימת. כשיש פצע ילדות הוא לא פעם מנהל הכל, גם למי נימשך ולמי לא.

מה דעתכם?