במשך שנים חיפשתי את הזוגיות שדיברה עליה רוני. זו שמתחילה מניצוץ.
כמו מתאמנות רבות שמגיעות אליי לקליניקה ואומרות "אם אני לא מרגישה שזה זה מהתחלה אז זה לא".
וכמוהן גם אני חיפשתי אחרי זוגיות שנים, לקח לי הרבה זמן להבין שזוגיות לא מוצאים אלא יוצרים.

הדימוי של זוגיות היא כמו מדורה מראה לנו בדיוק מי מצליח ליצור קשר קרוב ואינטימי. כמו במדורה, כך גם ביחסים, לפעמים מנסים ומנסים אבל היא לא נדלקת, מוסיפים חומרי בערה לפעמים
זה נדלק לרגע ואז כבה.

כמו יחסים. ככל שחושפים סודות, כאבים, מתקרבים באמת.
לומדים להבין למה הצד השני משמעותי בחיים שלנו.
מה הם הגיעו לרפא אצלנו, כל זה מחזק את הקשר, מעלה אותו שלב.

חשיפה, כמה שהיא מפחידה.
להיות אני, בלי מסיכות זה ממש להיות ערומה.

אבל תראו איזה יופי של הזדמנות אנחנו מקבלים מהצד כצופים,
לראות מה קורה לאותם זוגות שנחשפים.

החשיפה של הסודות, של הפגיעות היא זו שמחברת באמת. דניס עם סיפור "אין תקציב", הגר עם סיפור "האבא הנוטש" ורוני עם סיפור "נועם נמוך לי".
לעומתם, אותם זוגות שהולכים ליד, לא חושפים את האמת שבתוכם, הולכים סחור סחור. אנחנו לא מצליחים להכיר אותם באמת וכך גם הם לא ממש מצליחים להכיר ולהתקרב.

להסתובב בעולם עם מסיכה זה סיפור אחד, להסתובב בתוך זוגיות עם מסיכה זה כלא קשה, חונק, שלא מאפשר קרבה באמת.

לא תמיד יודעים מתי לחשוף, הרבה פעמים אני שומעת שצד אחד חושף סיפור קשה בדייטים ראשונים שאין עדיין בסיס שיחזיק, אז בדרך כלל נוצר ריחוק.
מה דעתכם?
מה למדתם על כך מניסיונכם?