אז גדלתי בשנה! והחגיגות נמשכו מספר ימים, כמצופה לבחורה בגילי :)
יום ההולדת הרשמי התחיל בבלונים שזרקו עליי הילדים על הבוקר.
והמשיכו בעוגה טעימה וברכות מקסימות שהם כתבו, איזה כיף שהם כבר יודעים לכתוב.
החגיגות המשיכו בארוחת בוקר מפנקת שהזמין אותי יתיר ואיך לא מסאג' כן בנאלי אבל נהדר. 
החגיגות המשיכו גם במפגשי חברות.
וככה מצאתי את עצמי נוסעת בימים האחרונים לנס ציונה, להרצליה
ולמרכז תל אביב לפגוש חברות שלי לחגוג לי יום הולדת, שאני בעצם גרה בכלל בגבעתיים.
זה היה מאמץ לא קטן, בלשון המעטה, לפעמים אחרי שעת עבודה מאוחרת.
אבל מכל מפגש נהנתי מאוד. הרבה צחוק, שמחה, קביעת תוכניות
וזיכרונות מהעבר שחיממו לי את הלב.

אתמול, שחזרתי ממרכז תל אביב, לגבעתיים עברתי בין הברים ובתי הקפה הרבים שליד בייתי.
הדהד בי משפט שאמרה לי חברה שפגשתי, היא אמרה:
"איזה כיף שאת מתאמצת בשבילנו, בשביל החברות שלנו". 
זה נכון שיכולתי לומר לעצמי, ויקי זה יום הולדת שלך, שהחברות שלך יתאמצו ויגיעו לכאן.
יש כאן בגבעתיים לא מעט מקומות בילוי במרחק הליכה, למה לנסוע ממקום למקום.
אבל זה לא העסיק אותי בכלל. עד ששמעתי את המשפט שאותה חברה אמרה לי.
היא הזכירה לי שהחברות שלי עם האנשים שאני אוהבת, לא נמדדת במי מגיע למי. מי התקשר למי. אלא היא מלאת אהבה. אני אוהבת שהן חלק מחיי. הן ממלאות אותי ואני רוצה שהן ימשיכו להיות שם.
שאנחנו מדברות, גם אם לא נפגשנו יובלות, הצחוקים חוזרים.
שאנחנו נפגשות אחרי לא מעט זמן, אני נזכרת כמה הן היו חסרות לי.
אז כן אני מתאמצת בשביל לפגוש אותן, אפילו אם זה ביום ההולדת שלי.
ואפילו במקומות ובשעות פחות נוחות לי, אילו התחשבנויות קטנות מול ערך החברות שבנינו.

איך אתם שומרים על מעגלי החברים שלכם?
כמה אתם מתחשבנים? סופרים? או מתמקדים בדברים האחרים?
מוזמנים ומוזמנות לשתף בדיון שפתחתי בעמוד הפייס שלי

ויקי שלום - coach4love