היה זה היום הראשון של מסע שיימשך חודשיים לאורך שביל ישראל. הפתיחה היתה מלאה התרגשות מפגישה מחודשת עם ותיקי השביל, אלה שאני צועדת איתם כבר 5 שנים.( http://www.avi-beshvil-israel.org.il /) נאומים קצרצרים, ברכות והופ...יוצאים לדרך: טיפוס לראש הר צפחות. נופי המדבר תמיד ממלאים אותי יראת קודש, נוסיף לזה את הצחיחות המאתגרת ואת מזג האויר הנעים ותבינו את החוויה אותה חוויתי. ואז...ממש באופן בלתי צפוי, חשתי תחושה מוזרה בירכי. זה התחיל כלא נעים, המשיך ככואב ובסוף היום זה היה בלתי נסבל. עמדו בפני 2 אפשרויות: להפסיק את הליכתי במסע או להתאים את עצמי למסע. ביום ההליכה השני, הכאב רפה מעט. יופי. ניצחתי אותו!! צעק האגו בקול גדול. אבל אז הגיע יום ההליכה השלישי. הכאב חזר, וב ג ד ו ל!!! בתור נל"פיסטית שמטפלת בכאבים, התחלתי לחקור את הכאב. מה הוא רוצה לומר לי. הגעתי רק למסקנה אחת: יש לי שיעור ללמוד. אבל מהו השיעור? התאמתי את צעדי לכאב: כשהלכתי צעדים קטנים הכאב היה נסבל. כשהיה עלי לטפס או ללכת בעלייה , הכאב חזר ובענק!!. למדתי ללכת לאט, בצעדים קטנים, לנוח לעתים מזומנות ובעליות להקדים את רגל שמאל ולמשוך אחריה את הרגל הימנית, הכואבת. אז מה, האם זה השיעור שעלי ללמוד? ללכת לאט? לא, זאת היתה ההזדמנות שלי להפיק לימונדה מהלימון . ליהנות מהליכה איטית, בסוף טור של למעלה מ 100 מטיילים . להגיע לכל חנייה כשכולם כבר נחים ולקבל את זה בשמחה. לאפשר למהירים לחלוף על פני ולעודד אותם שימשיכו הלאה ולא יתעכבו בגללי , ולקבל את זה. בקצב ההליכה האיטי יכולתי לסרוק את הקרקע ולאסוף לארבעת נכדי אבנים בצבעים ובצורות מיוחדות. יכולתי להבחין בצמחים זעירים שהעזו וצמחו פה ושם. אבל בעיקר, דיברתי עם עצמי. למדתי שהמילה "מדבר" ממש קוראת לנו לדבר. כי רק בשקט המדברי ניתן באמת להקשיב למחשבות, לרגשות ולתחושות שבקצב החיים הרגיל קשה לנו לשמוע. אז זה השיעור שלי: ביכולתי לבחור כיצד להתייחס למה שאני עוברת בחיי ולהבחין כי העוצמה מצוייה דווקא בחולשה. ובהקשר למסע, הפכתי את הליכתי האיטית מנאחס לנכס.