בתי ואני חזרנו מטיול החלומות שלנו לבודפשט.

האם התגשמו ציפיותינו? האם התאכזבנו? אילו בודאי שאלות שעולות.

אז האמת היא שהחוויות היו הרבה מעבר לציפיות שלנו. נתחיל מקרוב- לראות את טרמינל הנוסעים החדש בנתב"ג מבפנים, רק חיזק אצלי את ההרגשה שאמנם זהו טרמינל מפואר ויקר אך גם מנוכר והעדפתי הרבה יותר את הישן. בייחוד לאור העובדה שהשקיעו מליונים כדי לבנות משהו שיתאים לרמה בינלאומית  ויראה יוקרתי מחד, ומאידך השאירו את אוטובוס ההסעות והטיפוס במעלה הסולם למטוס- - אז מה הועילו חכמים בתקנתם?!

בודפשט יפהפיה, המלון ששהינו בו היה חמוד, נקי ונעים והכי חשוב במיקום הטוב ביותר שאפשר היה לחלום עליו, אפשר ממנו להגיע לכל מקום, ברגל. אם בכל זאת צריך לנסוע- תחנת המטרו קרובה מאד ומכילה את כל סוגי המטרו השונים הקיימים בעיר. המלון נמצא במרכזו של מדרחוב ענק ברחוב וואצי, רחוב שכל חנויות האופנה היוקרתיות בעולם נמצאות בו. כמו כן המוני דוכני תיירים ובתי קפה, בנקים, מאפיות ועוד ועוד.

בערב הראשון יצאנו לסיור התמצאות , נהנינו מהאויר הנעים, מהקרירות, מהבניינים המרהיבים שכל אחד מהם בן כמה מאות שנים, מהמראה של הדנובה  ומהעובדה שגם ילדים קטנים מאד מדברים שם הונגרית. והלוא זו היתה אחת הסיבות שנסענו- לחזור לצלילי השפה שהיא חוויית ילדות הן לבתי והן לי.

נהניתי ברמות על לדבר הונגרית. לכל בית קפה שנכנסנו או חנות, קיבלו את פנינו די בחמיצות. בספר ההדרכה היה כתוב שההונגרים הם עם קצת דכאוני ולא כל כך נחמדים. ברגע שהתחלתי לדבר הונגרית, משהו התרכך אצלם וכבר עלה חיוך , כאילו הם מעריכים את העובדה שיש פה תיירת המדברת בשפתם.

השבוע הזה כלל גם 24 שעות בסלובקיה בעיר הולדתה של אמי ז"ל. שם נפגשנו והתארחנו אצל בני משפחה. עם בת הדודה דיברתי הונגרית, עם בתה - באנגלית ועם בתי בעברית. בליל השפות הזה היה לא קל וברגעים מסויימים גיליתי שלתוך ההונגרית או האנגלית אני גם מכניסה מילים בעברית. הרגע המרגש ביותר היה כשעמדנו מול בית ילדותה של אמי, אחרי שעות של חיפוש {לא היתה לנו כתובת, רק תמונה} ואף נכנסנו אליו. הבית כיום הוא בית ממכר לבדים, בקומה הראשונה ומכיל קליניקה של קוסמטיקאית ושל מעסה, בקומה השניה. הורשינו להיכנס רק לקומה הראשונה , ברור היה שהבית עבר שינויים אך ניסיתי בכל מאודי לדמיין את אמא שלי בילדותה, צועדת בחצר ובתוך הבית. אפשר לתאר את ההתרגשות של בתי ושלי, זה מובן- בשביל זה באנו עד לשם. גם בת הדודה שאצלה התארחנו התרגשה מאד ושמחה שהצלחנו למצוא את הבית. המעניין הוא שבעיר הזאת יש קהילה יהודית מאד קטנה. אולי 100 אנשים שרובם הגדול נשואים בנישואי תערובת. בכל זאת יש שם בית כנסת ענק ויפהפה שבזמן מלחה"ע השניה הנאצים הפכוהו לאורוות סוסים. לפני כ 15 שנים שיפצו ושיחזרו אותו , קיימו פתיחה חגיגית גדולה מאד ובית הכנסת פעיל. הבן של בת דודתי, הנשוי לאשה לא יהודיה, פעיל בבית הכנסת ובקהילה היהודית ובביתו חוגגים את החגים היהודים והנוצרים גם יחד.

בתי ואני הסכמנו שתינו שהעולם יפהפה, שכדאי לטייל בו כמה שיותר אך בעיקר, שלנו יש ארץ יפהפיה לא פחות, ולמרות שיש הרבה מה לשפר אצלנו  אנחנו נחמדים, יודעים לארח יפה מאד, מסבירי פנים, אוהבים לעזור  אצלנו אפשר לבקש ולקבל לשולחן במסעדה, קנקן מים קרים ולדעת  שהתגובה לא תהיה של משיכת כתפיים וסרוב ועוד לדעת שהמים יוגשו בליווי קוביות קרח. אצלנו כשקונים מתנה זה ברור  שמורידים את המחיר או לפחות מוחקים אותו ואורזים  יפה, לבסוף גם מקבלים שקית מבלי לבקש ומבלי לקבל מבט מזרה אימה.ומה שלא יהיה ישראל היא הבית שלנו , בית שיש להתאמץ ולשפר מה שאפשר ומה שצריך, אך זהו  הבית האהוב. לא היינו צריכות את הטיול  כדי להגיע למסקנה הזאת, אך הטיול חיזק את האהבה והגאווה של היותינו חלק מהארץ הזאת והעם הזה. ואת הידיעה שהתברכנו בהרבה מאד.

ולו רק בגלל זה- הנסיעה הזאת הייתה- שוה מאד.