לפני שנים ליל חורף קשה, גשם וסערות ואני יושבת בסלון דירתי שבכפר הנוער בו עבדתי יושבת וליבי חצוי. מחד חברתי הטובה ביותר התחתנה באותו ערב באחד האולמות בתל אביב ואני לא הייתי שם. מאידך הסיבה שלא הייתי היתה שלא יכולתי להשאיר את בתי התינוקת הקטנטנה חולה ולנסוע רחוק ולחזור רק למחרת.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב מחברתי ובו היא תיארה את החתונה, את ירח הדבש שהיה קצר ואת ההתארגנות לחיים החדשים. היא ובעלה היו מבני המזל שלא היו צריכים לדאוג לדירה ומשכנתה, כמו שאר בני גילם ואנוכי ובן זוגי ביניהם. להם כבר הייתה דירה ואפילו עוד אחת ומצבם הכלכלי היה טוב ומבוסס למן ההתחלה. חלק נכבד מהמכתב הוקדש לדילמה ולהתלבטות האם לקנות רהיטי סלון במחיר של 4000 ש"ח או במחיר של 5000 ש"ח{מחירים שהבטיחו ריהוט מפואר וייחודי באותה תקופה}.

האמת שהם לא היו היחידים. היו לנו עוד כמה זוגות חברים שהגיעו עם נדוניה של דירה ומכונית ומקומות עבודה מובטחים.אנחנו הלכנו לחיות בצריף בכפר הנוער כדי לחסוך כסף ולשלם משכנתה על הדירה שקנינו. {דירה של זוגות צעירים בעלת שניים וחצי חדרים קטנים}. עם זאת לא רק שמעולם לא היתה עיננו צרה בחברינו אלא שהרגשנו שמחה וגאווה ביכולתנו להשיג בעצמנו. לאחר כ 10 שנים הגענו למסקנה שגם אנחנו וגם אותם חברים שהחלו מנקודת זינוק כלכלית הרבה יותר גבוהה, כולנו הגענו לאותם השגים {דירה גדולה יותר, מכונית חדשה וכו'} בערך באותו הזמן ובהבדל שאנחנו 'הזענו' בשביל כל אלה הרבה הרבה יותר.הבדל נוסף הוא שאותנו מילאה תחושת הישג עצומה ורוממה את רוחנו. טיפחנו את הבית והמכונית והריהוט החדש ושמרנו על הכל, ככל האפשר בבית שגידל ילדים קטנים, הרגשנו שאנו ראויים.

דבר אחד לא עשינו כל השנים- לא נסענו לחו"ל. נאלצנו להסתפק בסיפורים של החברים שנסעו וטיילו מדי שנה. למעשה הטיול הראשון שלי כאדם בוגר היה חמש שנים לאחר גירושיי בחודש שסיימתי לשלם את המשכנתה על ההלואה שלקחתי כדי לשלם לבן זוגי לשעבר את חלקו בדירה שהייתה משותפת. באותה שנה נסעתי לראשונה ומאז  נסעתי פעמים ספורות בלבד.

היום אישרתי לסוכנת הנסיעות {מביז כמובן} להזמין כרטיסים לבתי ולי לנופש 'שורשים' בבודפשט, בחודש אוגוסט , בעזרת השם. אני לא יודעת אם תוכלו לתאר את גדל השמחה שלה ושלי. ראשית- זהו חלום משותף לטוס ביחד כדי לשמוע את השפה שצליליה מחזירים אותי הביתה, לילדות ולטעום את המאכלים של הבית שגם בתי מתגעגעת אליהם כי הם מייצגים את הסבא והסבתא האהובים שכבר אינם. ושנית, שתינו לא היינו בחו"ל כבר למעלה מ 10 שנים.אני חושבת שאם היינו מתבשרות על איזושהי זכייה בלוטו לא הייתה השמחה מרקיעה שחקים כל כך כמו זו שגאתה בעקבות הצעד הקטנטן של היום.

תוך כדי כתיבה אני מגלה שזהו דפוס אצלי גם בתחומי חיים אחרים. את חוכמת החיים ותובנות שונות שילדיי ובני דורם הבינו כבר בגיל 20 , אני קלטתי רק בגיל הקרוב לשנות יובל. אך השמחה והתרוממות הנפש והתחושה של אושר עילאי שממלאת אותי בכל פעם שה'אסימון' נופל לי, היא כזו שאני פשוט שמחה שזה קורה עכשיו ולא בשנות נעוריי ובגרותי הצעירה. במסיבת הפרישה שערכו לי בבית ספרי אמרתי ש "אני הולכת לכבוש את העולם בתנאים שלי". היו כאלו שלגלגו. האמת לאמיתה היא שאני מגלה את העולם בכל יום מחדש, שאני כובשת פסגה אחר פסגה, לאט אבל בטוח ואני מכריזה בזאת שאמנם אני קצת איטית אבל מאושרת באיטיותי ובטוחה שעד 120 יש לי עוד הרבה מה ללמוד ומה לחוות ו'כל עכבה היא לטובה'.