המבחן הפסיכוטכני הראשון שעברתי בחיי היה בגיל חמש וחצי לערך. זה היה כשבועיים שלושה לפני תחילת שנת הלימודים. הורי ראו שאיני מסתדרת בגן הילדים {זה בלשון המעטה, ממש שנאתי ללכת לגן} והחליטו להכניס אותי מוקדם יותר לבית הספר. המורה שעתידה היתה להיות מחנכת הכיתה התנתה את זה במבחן פסיכוטכני שהיא תעביר לי.{גרנו בשכונה קטנטונת המנהל והמורים ברובם היו בני השכונה וחברים של ההורים} וכך באחר צהרים אחד שהיה חם בהתאם לעונה אך באופן מאד נסבל כי כאמור אז עוד לא היה קיים החור באוזון, פסענו אמי ואבי ואנוכי אל בית הספר ואל המבחן. האמת שהמשימות שהוטלו עלי נראו לי כל כך פשוטות וקלות ולא ממש הבנתי את הפתעתה של המורה כשעמדתי בהן.

התקבלתי לכיתה א' בברכתה של המורה. אך הברכה הזאת לא היתה כל כך שלמה וכנה, כנראה.

התקשיתי קצת בלימוד הכתיבה. היא נהגה לעמוד מאחורי כדי לראות איך אני כותבת. זה מאד הלחיץ וטעיתי הרבה יותר. שכנתי לספסל הצליחה מאד ואני זכיתי ללחישה ממורמרת מאד שקטה מפי המורה. היא אמרה זאת בשקט מאחורי גבי אבל בכל זאת שמעתי- "צדקתי כשלא רציתי לקבל אותה לכיתה שלי". {בית הספר היה קטן מאד ובכל שכבה היתה כיתה אחת בלבד}

מקץ שמונה שנים בטקס הסיום של ביה"ס היסודי כשכל אנשי השכונה היו בקהל ומורתי זו ישבה על הבמה כאורחת כבוד כמורה הראשונה של הכיתה, ניגשתי אליה לומר לה תודה. היא חיבקה ונישקה אותי ואמרה לי  בשקט באוזן- בסוד- "ואני לא רציתי לקבל אותך לכיתה א'".

ככל שמחתי על כך שהצלחתי לשנות את דעתה בסופו של דבר, בכל זאת מה שנצרב בתודעה שלי היה המשפט השקט שאמרה מאחורי גבי באותו יום שהתקשיתי בכתיבה. ומאז הפכתי לתלמידה טובה מאד. היה חשוב לי מאד להצליח . אמנם הצלחתי אבל זה נראה היה לי מובן מאליו, כך צריך ולא ידעתי להתמודד עם כשלונות שבאו אחר כך במשך החיים. גם כשלונות לימודיים בתיכון למשל , בשנה הראשונה וגם באוניברסיטה בשנה הראשונה . לא ראיתי בכשלונות הללו משהו טוב רק זכרתי את התחושה הצורבת של הבושה שהחלה עם אותו משפט בכיתה א' ונמנעתי ממצבים שבהם יש סיכוי שאכשל.

נזכרתי בכל זה כשקראתי סיפור על גדי שרצה נואשות לגרום גאווה לאביו ולהצליח יותר במבחנים . כשניסה לדבר עם אביו על כך הפסיק אותו האב והסביר לו כמה דברים וביניהם את העובדה שאלוהים מחלק לכל אחד את הכלים המיוחדים לו ולפעמים זה לוקח זמן לגלות את הכלים.גדי גילה את הכלי שלו שנתיים אחר כך כשמורה מחליפה בעלת אישיות רגישה העבירה ציור שצייר בזמן השיעור לאביה שהיה צייר ידוע בעולם ובזכות המחווה הפשוטה והלא מובנת מאליה הזאת, גדי הפך בבגרותו לצייר מוערך וידוע בארץ ובעולם.

גם אני גיליתי את הכלים שלי אך לא הייתי מודעת לכך שהשימוש שלי במילים והיכולת להכניס את זה לתוך כתיבה ולספר על כך לאנשים, לא הייתי מודעת לכך שזהו כשרון. וככל כשרון הוא מתפתח והולך ומשביח אם משתמשים בו נכון ויכול ללכת לאיבוד אם מזניחים אותו.

לקראת ראש השנה תש"ע מצאתי את עצמי עורכת מעין חשבון נפש. לא שהתכוונתי, זה קורה אצלי מאליו. וכמו בדרך כלל פתאום נפלו לי כמה אסימונים: קדם כל שכישלון זה תמיד דבר מצמיח והכל תלוי בבחירה לראות אותו ככזה. ושנית שהקריירה החדשה שלי היום כמספרת סיפורים ומתעדת סיפורי חיים היא תולדה של כל מה שהייתי ולמדתי ועשיתי עד עכשיו- כולל החוויה שהיתה טראומטית לי רוב השנים, מכיתה א' , כולל הכשלונות הלימודיים והאישיים שחוויתי במהלך חיי, כולל השנים האחרונות שלי בהוראה שהיו רוויות סבל צרוף. הכל הכל מביא אותי למקום הנהדר והמספק שאני נמצאת בו היום. לבטח יהיו עוד עליות וירידות אבל כבר אראה אותן באור אחר. על כל אלה , אלי הטוב, אני מוקירה תודה גדולה בפרוס ראש השנה תש"ע.