לפני כעשרים שנים התעמתתי עם פקידה בכירה במשרד הבריאות שהיתה אחראית על שיבוץ של קשישים סיעודיים בבתי אבות של קופת חולים.

לאחר ביקור שביקרה בביתנו, בהפתעה  מבלי להודיע ובעיתוי מכוון שלא היינו בבית, היא מחקה את שמה של חמותי מרשימת ההמתנה בטיעון שחמותי ז"ל ידעה לענות על שאלות בסיסיות ולכן מצבה לא חמור.

מאז,  הופעתי במשרדה פעמיים בשבוע מסבירה שהמצב האמיתי חמור מאד, שאנחנו עובדים ואיננו יכולים לטפל וכי היא צריכה וזקוקה לטיפול מסביב לשעון. השיגרה הזאת נמשכה כמה חדשים שהיו מלאי סבל לחמותי ולסביבה.

לאחר כמה חדשים כשהמצב החמיר והפך לבלתי נסבל כמעט, עמדתי מול אותה פקידה ובניגוד לאופיי ומנהגי זרקתי לה בכעס : "אם היה מדובר באמא שלך, אין ספק שהיית מכניסה אותה לבית אבות, עוד באותו היום. אם לא הייתי מרחמת על חמותי המסכנה הייתי מביאה אותה הנה יום יום כדי שבכל פעם שתצאי תראי אותה לפני עינייך"

אני כעסתי כי זו הייתה הדרך למנוע את התפרצות הבכי, אבל התגובה שלה הפתיעה מאד- היא נפגעה עד עמקי נשמתה והחלה להדיין איתי ולתת הסברים. {לא שכל זה עזר, מה שעזר בסופו של דבר הוא שהיא קיבלה "שטיפה"רצינית מפקיד בכיר אחר }.

נזכרתי בסיפור הזה , השבוע כשהלכתי אחרי בתי להפגנה מול ביתו של אהוד ברק, בתל- אביב באחד ממגדלי אקירוב.

ההפגנה היתה בעניינו של גלעד שליט. חשבתי בלבי שממרומי הקומה השלמה במגדלי אקירוב היוקרתיים והמפנקים, קל מאד להפקיר ילד צעיר במרתפים חשוכים, במשך כל כך הרבה זמן שזה פשוט- מבייש.

ועוד חשבתי שמתוך האפשרות לראות את ילדיך בכל רגע נתון, הלב קצת נסתם למצוקה הנוראית של משפחת שליט, במשך כל כך הרבה זמן שזה פשוט- מבייש.

כיוון שאלו שיכולים לעשות משהו בעניינו של גלעד שליט, ליבם סתום וחיים במנעמים, אז חובתנו כאזרחים במדינה דמוקרטית וכיהודים המפורסמים במסורת העתיקה של פדיון שבויים, היא להביע את דעתנו ולבוא להפגנות , לכתוב מכתבים ולפעול בכל דרך כדי לגרום לעומדים בראש המדינה  להבין שדעתנו אינה נוחה עם החידלון וחוסר המעש שלהם בנושא הזה.

כשעמדתי שם ליד אחד המפגינים שעמד שעון על עמוד עיניו וידיו קשורות, וליד מעט המפגינים שהגיעו ומגיעים לכל הפגנה כזאת ראיתי כמה מפגינות יורדות ממש על הכביש ומסתכנות כדי להאט את הנהגים הדוהרים ולגרום להם, לפחות, לצפור לאות הזדהות, חשבתי בלבי: יש אנשים מדהימים בארץ הזאת , צריך רק להפעיל אותם בענין ראוי כמו זה של גלעד. אנשים המוכנים לתרום ולעשות ו... כן, מוכנים להתגייס וגם ללכת לחילות קרביים- בעידן של השתמטות המוגנת בחוק. במדינה שבה יש נכונות של מעטים כי הנטל אינו שווה ויש כאלו שיכולים להשתמט על פי חוק ויש כאלו שמשתמטים מתקף היותם מפורסמים ובעלי קשרים, במדינה כזאת שאינה מתוקנת  כפי שהיינו רוצים היו הרבים צריכים להודות, להעריץ ולהרגיש מחוייבים כלפי המועטים שעושים גם במקומם ולצאת לרחובות בהמונים ולא לוותר עד שגלעד יחזור בריא , שלם ושפוי הביתה!!!!