אמש ביליתי כמה שעות בשדה התעופה, ליוינו את בני וחברתו לטיול הגדול בדרום אמריקה. אני כבר "מנוסה", קובי הוא הבן הצעיר ואחיותיו סללו את הדרך. יחד עם זאת, עם כל הפרגון שבעולם והשמחה שהם סוף סוף מגשימים את הנסיעה שכל כך חיכו לה ועבדו קשה כדי לממן אותה, בכל פעם המחשבה שה"תינוקות"שלי פותחים דלת לעולם ומסתדרים במקומות זרים, לבדם ובכוחות עצמם, המחשבה הזאת מעט מלחיצה.אני אומרת מעט כי אין להשוות את חרדתי ודאגתי כאשר הבת הבכורה נסעה, להרגשה שלי עכשיו. היא קיימת אבל במינון מופחת. מה שלא מופחת אלו הגעגועים שיהיו והשמחה כשיחזרו. באמת אני מאחלת להם הנאה מלאה . אני חושבת שהדור שלהם דור חכם. אני מהדור של אנשים שנכנסו למחויבויות החיים בשנות ה-20 המוקדמות עבודה לכל החיים, נשואין, משכנתה ועוד. אני תמיד מספרת בחיוך איך הנשמות הטובות בשכונה שבה גדלתי, יעצו לי לעזוב את הלימודים ולהתחתן כיון שאני כבר "מבוגרת"- הייתי בת 20 .התחתנתי בגיל המופלג של 22 וחצי ועשרים שנה לאחר מכן, התגרשתי. בסך הכל כשאני מסתכלת על ילדי , העובדה שהם גדלו להיות אנשים עצמאים שלא פוחדים לצאת להרפתקאות ומאידך שקולים ומחושבים, העובדה הזאת משמחת אותי מאד.

לענין אחר, זו היתה הפעם הראשונה שלי , אמש, בטרמינל החדש בנתב"ג. אולי זה לא מתקדם מצידי לומר זאת אבל  לא ממש התפעלתי. זה ענק , חסר אינטימיות שהיתה בטרמינל הישן. אין מצב שהייתי מסתדרת שם לבד ואין ספק שאני צריכה לשפר את הכושר הגופני, לפני הביקור הבא, בסוף ספטמבר בעזה"ש. השאלה שניקרה בי היתה- טוב, אני מבינה את הצורך להיראות טוב בעולם, אבל האם אנו עד כדי כך "אימפריה"ענקית ועשירה שאנחנו צריכים מבוך מפותל ענק וקר כזה?