אתמול, התקיים ברחובות, בזאר שנתי מטעם מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מרכז "תאיר". הבזאר מתקיים כמה שנים ספורות וזהו תענוג אמיתי לראות, איך מפעל יפה שכזה הופך למוסד קבוע ואנשים מחכים לו, כבר מסיום הבזאר הקודם. המוצרים שהיו בבזאר נתרמו על ידי מפעלים, חברות גדולות, חנויות ובעיקר על ידי המתנדבות שתרמו בעצמן וגם גייסו את כל חברותיהן, אחיותיהן, בנות משפחתן וכו'. סליחה, למרות הרב הנשי יש גם מתנדב שתורם טיפולים, חמוצים שהוא מכין בעצמו ומכין במקום, כריכים עם חמאת שום , תוצרת עצמית .

אני עמדתי מאחורי דלפק העוגות, פשטידות, יינות, שמן זית , זיתים, לחמים וחלות {תרומת "לחם תושייה"}.

כמות העוגות שהיתה על השולחן, יכלה לפרנס ,בכבוד, כמה וכמה משפחות, במשך כמה שבועות. כשפרשתי, אחרי כשעה מרגע הפתיחה לקהל הרחב, השולחן היה ריק, רובו ככולו. אנשים אוהבים לעזור. הם מחכים להזדמנות לעזור. כבר הייתי בבזארים בימי חיי, אך הנהירה האדירה הזאת של נשים, גברים, משפחות שלמות על טפן, זה משהו שלא רואים בכל יום.

פרשתי מוקדם כי באותו יום התקיימה אזכרה לחברה מאד מאד קרובה שנפטרה לפני שלוש שנים. המעבר מאירוע שוקק חיים , אל בית הקברות הוא מעבר חד מאד. אמנם יש לפעמים , בבתי קברות, תחושה של מפגש חברתי. אבל האמת היא שהשהייה שם היא חוויה מתישה מבחינה רגשית, כך זה אצלי. חברתי שנפטרה היתה אשה תאבת חיים שגם ברגעיה הקשים מאד ידעה איך לחיות. זרמו שם הרבה דמעות, בייחוד לנכח ההספדים של ילדיה שיבדל"א. המעבר החד הזה, משמחה לאבל ממקום שוקק חיים למקום של צער,  גורם למציאות החיים להיות גדולה והזויה יותר, מכל דמיון. האם אין זה כך?