תופעה מעניינת ומרגיזה היא, שאני אשה האוהבת לדבר, והרבה. רוב חיי התפרנסתי מדיבור- כמורה במערכת החינוך. ובכל פעם שאני יושבת מול דף ריק ורוצה לכתוב משהו, לבלוג,  אין לי מה לכתוב. האם זה קורה גם לכם? זה לא, שאין לי מה לומר. מספיק שצצה מילה אחת ואז אי אפשר להפסיק, אבל ההתחלה קשה.

אומרים ש"כל ההתחלות קשות". אני מבינה את ההגיון שבזה ,אבל לא תמיד זה נכון. כשהתחלתי להיות אמא,

זה לא היה קשה בכלל, כל כך חיכיתי וייחלתי לכך. כשהתחלתי להיות גימלאית, זה היה נפלא, כאילו נולדתי מחדש, כל כך חיכיתי לזה. כשנרשמתי לביז, {לפני פחות משבועיים} אני יושבת שעות על גבי שעות מרותקת. גיליתי ומגלה עולם שלם .כשרק הקמתי את המרכז שלי, מרכז א.ה.ב.ה. לסיפור סיפורים, תיעוד סיפורי חיים והרצאות, אמרו לי שההתחלה קשה. מאז, אני קמה כל בקר בחיוך ענק ונהנית מכל שניה. רק כשאני יושבת מול דף ריק והמוזה, בשביתה, אז אני בבעיה. יש לכם אולי טיפים, איך מתגברים על כך? אשמח לתגובות ו... תודה!!!