לכל אחד מילדי יש מעין תפקיד ייחודי-לו בחיי.
פורטים על מיתרים שונים - בנוסף על מיתרי האהבה האינסופית. ומזל שכך, כי כך ניתן להבחין ביניהם 'בקלות' למרות המראה הדי דומה, ההתנהגות שקל לראות בה קווי דמיון, הערכים המשובחים שבהם בחרו לחייהם, השכל הגדול של שלושתם ואהבת המוסיקה המשובחת והמגוונת עד מאד.
(ואני לגמרי אובייקטיבית - חשוב שייאמר!)

ויש זה שלא פוחד לפרוט על המיתרים המודלקים, הכאובים. אני מחבקת את היכולת המופלאה הזו שלו, כי היא עוזרת לי לתקן דברים שחשובים לי, לשים לב באומץ למה שקורה בחיי, לחיות בצורה יותר מושכלת ובעיקר מחוברת למהות שלי.

אבל לא תמיד היה לי קל לקבל את זה.

היו ימים, שהאגו שלי עמד על מגדל גבוה עם חרב של ווכחנות בידו ואז - באותם ימים - היינו נסחפים לוויכוחים ארוכים ומייגעים (לפחות אותי, כי כמה כוח כבר יש לאגו?) והייתי כזה די במצב של עלבון על שהוא לא מקבל את דעתי - שלא לגמרי ידעתי מה היא, אבל רציתי אישור עליה.

אוי.

עד ליום שבו הבנתי שזה ממש רע

(אחרי שהמופלא השני אמר בזהירות רבה ומתוך כבוד רב, שלא ברור לי מאיפה הוא הצליח לגייס אותו, במצב הזה שכל הזמן שרט לו את הנשמה - מה שהוא אמר זה, שאם לא נפסיק עם הוויכוחים האלה, הוא לא ישב איתנו לאכול. מבינים את התרגיל שבחרנו בו? שתמיד יהיה קהל כשאנחנו מתווכחים)

ולאחר מחשבה עמוקה והתלבטויות וחפירות פנימיות הבנתי, שאני ממש רוצה שהוא יאמר לי את הדברים האלה, אבל קשה לי לקבל אותם ולכן ביקשתי שימצא דרך לומר אותם כך שיהיה לי קל יותר להקשיב ולקבל אותם.

השופט הפנימי שלי צורח כיום, שזו מניפולציה לבקש דבר כזה, כי אם לי יש קושי, אני צריכה בעצמי למצוא מוצא ולא להטיל את זה על מישהו אחר - בטח לא על ילדי-שלי.

אבל יש מקום להסתכלות רחבה יותר והפרדת רשויות.

אז מה אני רוצה לומר בסיפור הארוך הזה?

אפשר להיכנס לעמדה של היעלבויות וויכוחים ומריבות

ואפשר לעצור ולהתבונן, לבחון - לבד או עם עזרה - מה קורה פה.

אילו רצונות מבקשים מענה ולשם כך נחוצה התנהלות אחרת בתקשורת.

נכון שיש מצבים, שבהם רק אדם אחד מוכן להשקיע בלמידה חדשה של התקשורת,

אבל זה לא צריך לרפות את ידיו - לפחות הוא יבין מה קורה ויוכל לעשות משהו לשם יצירת שינוי - גם אם רק במחשבותיו, גם אם רק ילמד להתרחק מהאחר.

לעומת זאת, יש מצבים רבים, שבהם אנשים מעמידים פנים שאינם מוכנים להתאמץ,

מפזרים האשמות ומתיחסים אל עצמם כאל מסכנים בסיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת, אבל בחמלה וסבלנות אפשר לעזור להם לעשות צעדים קטנים לעבר עתיד שמח יותר.

או בקצרה:

לטעת בהם תקווה.