עמידה של אחד מול קהל מעוררת מייד את התחושה של: "אחד מול רבים", וזה מוביל, בדרך כלל, למחשבה של: "הם מסה- הם חזקים, ואני האחד חלש לעומתם". הראיה הזו של מסה גדולה מולינו מעוררת פחד קהל. לכן, עדיף להתייחס לקהל כאל פרטים ולא כאל מסה. כשאתם עולים לבמה, הביטו לאנשים בעיניים, ראו כל אחד מהם כאדם בודד, כמוכם. ראייה זו מורידה את העוצמה המפחידה של מסת הקהל. המצב של עמידה מול קהל רב מזכירה לי את תחילת התנסותי בסקי. אני זוכרת שהמדריך הביא אותנו לראש ההר המושלג והתלול והצהיר ברוב התלהבות כי אנו הולכים לגלוש במדרון התלול והארוך עד לתחתית ההר. לעולם לא אשכח את הפחד הנורא שתקף אותי כשהבטתי על תחתית ההר מראשו. המדריך שראה את הפחד בעיני, אמר לי: "לגלוש בצורת סללום למדת, נכון? לעולם אל תביטי על כל המדרון. מצאי לך את הנקודה הקרובה שאליה את עומדת לגלוש והתרכזי בה בלבד. וכשתגיעי אליה, התרכזי בנקודה הקרובה הבאה, וכך הלאה עד שתמצאי עצמך למטה תוך מספר דקות". וכך היה! ההתרכזות בנקודה האחת הקרובה, הורידה את רמת הפחד למצב שאפשר לי להתמודד עם האתגר ואף, בסופו של דבר להינות מהסקי עד מאד.

פחד קהל אף נובע מראיית הקהל כמתחרה, או אויב שיש לנצחו. ראיה זו גוברת בעיקר כשהקהל הוא קהל דינמי, מגיב, שואל, בודק, מעלה התנגדויות. גם פרספקטיבה זו היא של "השדון-פחד קהל", המנסה להקשות עלינו ולגרום לנו לוותר. פרספקטיבה אחרת, הבונה מסוגלות היא: כשהקהל מעיר הערות או שואל שאלות הוא מראה התענינות ורצון להבין. לכן, התייחסו באופן ענייני להערות ולשאלות הקהל ובכך, תעשירו את הפרזנטציה ותתרמו להצלחתה.