הנה סוף־סוף מתחילים שוב לדבר על הפסקת המלחמה, ועל החזרת החטופים והחללים.

הלוואי שהפעם זה יוביל למה שכולנו מחכים לו, ושכולם יחזרו.

המילה חֲטוּפִים שורפת את הלב ובתוכה מסתתרות מילים שמספרות סיפור של כאב ותקווה:

חֲפִים – חפים מפשע.

יָפִים – יפים בחיוך ובנשמה.

טוֹפּ – היו בשיא חייהם.

יִם – רחוקים מהחופש.

טִיפִּים – טיפות דם, טיפות דמעות, טיפות תקווה.

יְחֵפִים – חשופים, בלי הגנה.

טוֹפִי – מתיקות שנשברה, ילדות שנגזלה.

חוֹפִים – רחוקים מהחופים שלנו, מהבית.

הציור הזה הוא לא רק דגל – הוא זעקה.

זעקה של דור שנלחם, של דם שנשפך, ושל עם שלא שוכח. מדינת ישראל פצועה ומדממת כל עוד החטופים והחללים לא כאן.  מי ייתן והצעקה הזו תהפוך לתפילה שתתגשם, ושכל החטופים ישובו סוף־סוף אל החופים שלנו – הביתה. אמן

* ציור שלי בצבעי אקריליק בהשראת רעיון של איתי רולינקס