שלום לכם, מכירים את התחושה הזו של "בא לי כל כך לעשות את זה, אבל אני מפחדת". מזה 20 שנה אני חולמת לצאת לטיול נשים מחוץ לגבולות המדינה, ולא משנה כלל לאן, ולא משנה מה בתוכנית, מבלי להכיר אף אחד. פשוט לנסוע, להכיר אנשים חדשים, לראות נוף יפה, להתנתק מהשגרה ולשאוף הרבה אויר לריאות. לחוות אותי כפי שאני. פשוט להיות. להיות מי שאני, מה שאני, לגלות את העוצמות שלי, את החוזקות שבי, לתת להן מקום שיבואו לידי ביטוי. כי אף אחד לא מכיר אותי, ואני יכולה להיות אני, במלוא מובן המילה. אז זהו החלום שרציתי לעצמי. והשנים חולפות, הפחד משתלט יותר ויותר, ואין לי את האומץ לעשות את זה. אממממה, שלחה לי חברה פלייר למסע נשים לגאורגיה בן 5 ימים, בדיוק מה שחלמתי. קבענו שאנו נרשם ונצא יחד. עכשיו תבינו, מכירים את פייסבוק? אז אני והחברה ככה הכרנו, אנו מתכתבות במסנג'ר, ובפייס, ומעולם לא נפגשנו. אבל משהו בתוכי אמר לי - איתה אני רוצה, אותה אני רוצה להכיר. נפגשנו לראשונה בשדה התעופה, התחבקנו איזו דקה שלמה. וכמו ילדות מרוגשות התחלנו יחד את המסע. יצאנו מהארץ 19 בנות, מגיל 30 ועד 71, התחלנו את ההכרות הראשונית, ולאט לאט נפתחנו, כל אחת עם הסיפור שלה שנושאת על גבה,בנפשה, ובחיי היומיום שלה. נשים כמו נשים, בכינו, צחקנו, רקדנו, רוקנו מתוך מועקות נפשנו. התחבקנו והדרך הכי טובה כמובן להרגעה גם אכלנו. ובקשר אליי, מה כל זה ובין מה שאני עוסקת? 1.כאן גיליתי עד כמה כח הרצון שלי לחיות הוא באמת חזק. כל יום הקימה בבוקר זה אחד הקשיים שלי, וצלחתי אותם בשלום ובגבורה. בחיי היומיום אחרי כל שעתיים של ישיבה, או עמידה, עליי להרים רגליים ולתת לגפיים מנוחה. אני מזוהה עם תסמונת הפיברומיאלגיה, מה שנקרא בעברית דאבת שרירים, תשישות כרונית וכאבים מופשטים בגוף 24/7. והוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. אם הצלחתי לקום, לתפקד יום שלם ולהתמוטט בסופו עם חיוך ואושר- דיינו. ניצחון מס 1. הרוח גברה על הכאב הפיזי. הצלחתי לצאת למסע למרות הפחד שזה יכול לשתק אותי( המחלה), ולא נתתי לה לשבור אותי. 2.עד כמה אני אוהבת בריות. הכרתי אט אט את כולן, כל אחת מיוחדת, ראיתי היכן האומללות, היכן התעצומות נפש ועד כמה כל אחת מאד מיוחדת. ניצחון מס' 2. להכיר נשים שאני לא מכירה כלל. 3.עד כמה פלאי הטבע מפעימים את ליבי, וממלאים את נפשי, כמורה לגאוגרפיה עם תואר שני, שמלמדת על הקימוט האלפיני כבר 30 שנה ולראות אותו במלוא עוצמתו כרכס אינסופי וגבוה וירוק, עם שפע המים, העשב והצמחיה הטבעית, מה אומר לכם, וואו אחד ענק. לשמחתי גם התעניינו בידע שלי בתחום וזכיתי להסביר וללמד ולהעשיר את כולן מהידע שלי שאני כל כך מחוברת אליו.ונהניתי מכל רגע. ניצחון מס'3 - עדיין יש לי את זה. אני מורה בכל רומח איבריי ולא יעזור כלום. 4.עמידה בזמנים. אחד הדברים ה אתגרים הכי קשים שלי מאז פרצה המחלה. הייתי בעברי סופר פדנטית בהכל כולל לוז, פרפקציוניסטית, אנרג'ייזר קטן לעומתי. המחלה אמרה לי עד כאן! עכשיו תלמדי להקשיב לגופך וקחי את הזמן שלך. אסור לי להכנס ללחץ. לעמוד בזמנים זה דבר שמאד מלחיץ אותי, מאחר ולוקח לי פי 3 זמן מקודם להתארגן, אז אני שמה שעון מוקדם, מניעה את הגפיים אט אט ומתארגנת לאיטי. ניצחון מס'4 - עמדתי בלוז. הפתעתי את עצמי, ואחרי שהזהרתי שעלול להיות מצב שלא אהיה בזמן, הפתעתי את כולן. 5.אתגר- לצאת לבד, לארץ זרה, ארץ שרק מתחילה להתפתח, עם נשים שאני לא מכירה- איך יהיה, מה יהיה, כלל לא הטריד אותי. כי יצאתי בתחושה שהכל יהיה נפלא. וכך קרה. ניצחון מס' 5 התודעה והמחשבה החיובית שאני הולכת להנות ואני מאתגרת את עצמי עם הקשיים שלי ואני עפה גבוה עם הרוח, כך אכן קרה. ניצחון ענק ושאפו אדיר לי, אני גאה בי, אני אוהבת את עצמי, אני מאושרת שהחלטתי שאני מעניקה לעצמי את הנסיעה הזו, שלימדה אותי כיצד להתמודד עם הקשיים שלי, שהכל באמת אפשרי. ואכן, הצלחתי ובענק להתגבר על כל האתגרים והכי חשוב נהניתי מכל יום עד תום, כאילו אין מחר. שזה המוטו של חיי. ובשבילי המסע הזה היא תחילתה של תעופה חזקה יותר, אמיצה יותר והרבה יותר חיובית ממה שהיה עד היום. אני מנטורית לחיים בשמחה. אני התלמידה הכי טובה של עצמי, ואם אני הצלחתי, כל אחד יכול. לכן זה קשור לשליחות שלי, לעסק שלי, לתת לאנשים נפלאים מהכלים שיש בידיי לחיות את החיים בפול, כאילו אין מחר. חיים פעם אחת ויש לחיות אותם הכי טוב שיש. באהבה יונית. נ.ב. אני מעלה תמונת פתיחת מסע וסיומו (למרות שאין סיום, זו רק ההתחלה) ומי שסקרן לראות את כל החווייה מוזמן להכנס לדף הפייסבוק האישי שלי Yonit Finestine תנסו להגדיל כמה שיותר את התמונות, אולי תצליחו לקבל טיפה ממה שאני קיבלתי שם. אני אוהבת את העולם, אוהבת בריות, פשוט חיה מאהבה.