אתם בטח זוכרים, שבתור שכירים, מותר היה לנו לקטר כמה קשה לנו, וכמה הבוסים מרגיזים אותנו, ואולי השעות קשות לנו והשכר ממש לא תואם להשקעה שלנו. מסתבר שזה חלק מהזכויות שקיימות לשכירים, מותר להשתמש ב"אופציית התלונות" מבלי שנגרום לזעזוע לסביבה הקרובה שלנו. כשהפכנו לעצמאיים, פתאום, ללא מילים, נעלמה "אופציית התלונות". מאותו רגע, אסור לנו להגיד שקשה לנו, אסור להגיד שאנחנו עובדים הרבה מידי, אסור להגיד שאנחנו לא מגיעים לשכר הרצוי והכי גרוע, אסור להשמיע בקול: שנמאס לנו ואנחנו צריכים אוויר. ברגע שנשמיע את זה, ברוב הפעמים יגידו לנו: "את בחרת להיות עצמאית, אולי הגיע הזמן לחזור להיות שכירה"? למה זה קורה? לא משנה כמה נרוויח, עדיין, ברוב הפעמים, הסביבה תרגיש הרבה יותר בטוחה בשבילנו, אם נעבוד ב"צורה מסודרת" אצל מישהו אחר. אם ניתן את השליטה המלאה לעצמאות הכלכלית שלנו, לידיים של מישהו, שיחליט האם מחר תהיה לנו משרה, או לא. האם החברה שלו תמשיך לחיות או לא. למה כשאנחנו לוקחים את השליטה המלאה על חיינו, מבחינת הסביבה שלנו, זה צעד מפחיד הרבה יותר מאשר לתת למישהו אחר את השליטה על חיינו? אבסורד, לא?