היום בפינתנו "עכשיו השראה" - דליה דורנר.

עד גיל 10 דולי גרינברג גרה באיסטנבול.

ב-1944 הוריה עלו לארץ ישראל בחיפזון, איתה ועם אחיה בן השבע. מאותו מסע היא זוכרת רק את תאי השינה ברכבת שנסעה ונסעה, עד שהגיעה ללבנון. משם נסעו באוטובוס לראש הנקרה.

כמה ימים אחרי שהגיעו לירושלים, אביה אושפז. "רצתי אליו במעלה המדרגות והוא עמד למעלה לבוש חלוק ומחייך. הוא חיבק אותי והניף אותי באוויר. אחרי שמונה ימים לקחו אותי אליו והוא היה אפור ופניו מצומקים. כעבור כשבוע קברו אותו בהר הזיתים. עמדתי רחוק, על צלע ההר, אבל אני רואה עדיין את גופתו המיטלטלת עטופה בתכריכים. העלייה שלי לישראל היתה טראומטית כל כך, שמחקתי מהתודעה את עשר השנים השנים הראשונות לחיי".

האב הותיר למשפחתו 10,000 ליש"ט שהביא מטורקיה, אבל אמה השקיעה את הסכום באופן שגוי. דולי ואחיה הוכנסו ל"נווה הילד" בנהריה. שתי צמותיה של דולי נגזזו והיא נפרדה בצער מבובותיה, ג'ורג' ורוזלין. כשרצו להמיר את שמה לשם עברי, סירבה בתוקף. רק כשסיימה את לימודי המשפטים בירושלים, כשהיתה בת 22, שינתה את שמה לדליה, כי חשבה ש"דולי" הוא לא שם מתאים לעורכת דין.

ב"נווה הילד" ישנה בחדר אחד עם חמש חברות, שסיפרו בלילות על זוועות המלחמה באירופה. בחלק מהלילות העירו המדריכים את דולי וביקשו שתרגיע את אחיה הקטן, שבכה מגעגועים לאמו. בגלל הבגדים המרופטים שלבשו חניכי הפנימייה, ילדי נהריה כינו את המוסד "נעבעך הילד".

אבל בין חניכי המוסד, שדיברו גרמנית זה עם זה, היו יחסי קרבה. כל יום, בקיץ ובחורף, היה נפתח בריצה ובשחייה בים. בתוך שנה החליפה דולי את הטורקית בעברית ובגרמנית. היא היתה בת הטיפוחים של מנהל בית הספר, שלימד אותה עברית באופן אישי. בשעות אחר הצהריים נהגו חניכי המוסד להאזין למוסיקה קלאסית, למדו נימוסים ודיברו על ספרות יפה.

בינואר 1946 הוקמה הוועדה האנגלו-אמריקאית, שעסקה, בין השאר, במצבם של פליטי השואה ובלגיטימיות של הגירתם לארץ. מנהיגי היישוב חיפשו שני ילדים שיופיעו מול הוועדה ופנו ל"נווה הילד". דולי נבחרה למשימה וקיבלה לכבודה בגדים חדשים, לראשונה מאז עלתה. לפני ההופעה לא הסבירו לה מה לומר, ביקשו רק שתגיד את האמת. היא היתה בת 12, אבל כבר אז, לדבריה, חשה ציונית רדיקלית.

מנהל "נווה הילד" סייע לדורנר לקבל מלגה ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. כשהחלה ללמוד שם התגוררה עם אחיה ואמה בשכירות בדירת שני חדרים בחיפה, שאחד מהם הושכר לדייר. אמה התקשתה לפרנס את ילדיה בכוחות עצמה. דולי זכרה שלפני מותו, ביקש ממנה אביה לדאוג למשפחה. בכל יום אחר הצהריים נתנה שיעורים פרטיים לילדי השכונה.

למרות כישוריה, דולי לא מצאה את מקומה ב"ריאלי". "הישראליות שלי היתה של מהגרת. באתי ממוסד שהילדים בו היו מפלנטה אחרת. המעבר ל'ריאלי' היה קשה. הילדים דחו אותי ולא היו לי חברים. הייתי בודדת", היא אומרת.

גם בקן השומר הצעיר דולי לא מצאה את מקומה. כדי שאמה לא תבחין בבדידותה, כשהפעולות הסתיימו ושאר החניכים נשארו לרקוד או התחלקו לזוגות, היא הסתובבה לבד ברחובות.

בהמשך, כשסיימה את לימודי המשפטים, נאלצה לדחות שוב ושוב את ההתמחות. היא פירנסה את אמה ולא יכלה לעשות זאת בשכר של מתמחה - 75 לירות בחודש. אחרי קשיים ועיכובים התקבלה למחלקה הכלכלית של המשטרה. בתקופת עבודתה שם התגבשו השקפותיה הליברליות, המעמידות במרכז את זכויות האדם וזכויות הנאשם, שבאו לביטוי כעבור שנים, כשמונתה לשופטת בית המשפט העליון.

כשפרשה מהמשטרה, שירתה 20 שנה בפרקליטות הצבאית, כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. אז עוד האמינה שתפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר שינתה את טעמה ופיתחה עמדה פמיניסטית יותר.

כשסיימה את הפרק הצבאי בחייה, מונתה לשופטת מחוזית והתקדמה עד למינוייה כשופטת בבית המשפט העליון.

דליה דורנר השיאה משואה ביום העצמאות ה 62 למדינת ישראל, קיבלה תארי כבוד מארגונים ומאוניברסיטאות שונות וגם את פרס לשכת עורכי הדין על תרומתה הערכית למשפט ולחברה.

"האופטימיות שלי היא לוגית. היא נובעת מהרצון שלי ושל העם שלי להישרד. פסימיות זה דבר נורא. את הרי טווה תקווה מחיים".

מצרפת לכם את "שיחת הנפש" בינה לבין יורם יובל

https://www.youtube.com/watch?v=vcDJishkplU