חבר יקר אמר לי השבוע ששם לב שבכל שלב בחיים אני מזהה ובוחרת את התחום שמשמעותי לי ומשקיעה בו, וכשהתקופה מסתיימת אני נפרדת ממנה וממשיכה לדבר הבא.

וזה הזכיר לי את השיר הזה, שכתב אריק איינשטיין.

לכל זמן ועת לכל חפץ.

תמיד האמנתי שלנו, ההורים, יש חלון הזדמנויות מצומצם מאד כשהילדים נולדים, להיות שם עבורם, לכוון אותם. להיות נוכחים פיזית, מחשבתית ורגשית.

זה הזמן שלנו לשלם מחירים כדי שזה יקרה.

הם ילדים לזמן קצר, אין הזדמנות שניה.

וזה בדיוק מה שאני עשיתי כשהילדים הפרטיים שלי נולדו.

מסביב שמעתי לאורך השנים את הקרובים לי דואגים, שהרי אני "לא נהיית צעירה מיום ליום", ו"מה עם כל היכולות שלך?" - משפטים שמבטאים אכפתיות ורצון אמיתי לעזור.

אבל אני המשכתי בשלי.

מבחינתי לא היה שום דבר שיכול להשתוות בחשיבותו למה שעשיתי באותו זמן.

הבאתי לתוך האמהות את כל מי שאני - את כל הערכים, התשוקות והיכולות שלי.

שילמתי את המחירים בלב שלם ובאמונה מלאה שאני במקום הנכון.

היה לי ברור שיגיע הרגע שבו הילדים יגדלו, התקופה האינטנסיבית תסתיים באופן טבעי ואז יגיע הרגע לומר "עכשיו אני" - עכשיו אני לוקחת את כל המשמעות והערך שיצקתי לתוך האמהות וממירה אותם לתחום אחר, שקשור רק בי.

וזה מה שעשיתי.

בזמן שהיה נכון לי.

קחו את השיר הזה איתכם.

הכל מגיע בזמן הנכון.