מניע העיקרי לכתיבת פוסט זה הוא המבוכה הרבה שאני נמצא בה עכשיו, נוכח התנהלותה של אמי, שתזכה לחיים ארוכים, שמלאו לה 90 סתוים טבין וטקילין - לא שאני חושב שאני אגיע לגילה, אבל מה זה 10-20 שנה ביננו ?!

בחודש אוגוסט שכנעתי את אימי (אחרי שהיא שכנעה אותי) שהיא צריכה להכנס לדיור מוגן מסוים מאד, בו מתאכסן מזה שנה אחיה, איתו היא לא דיברה בעשר השנים האחרונות - נכון נשמע כמו חומר טוב לקומדיית מצבים או סרט בורקס ישראלי (מעניין אם עושים עוד כאלה) ?! - אני אענה במקומכם - נכון !!!

אחרי שהיא (אימי) מחלה על כבודה והרימה טלפון לאחיה (שכזכור לא דיברה אתו 10 שנים) , להפתעתה ולהפתעת כולנו, במיוחד בתו, הוא החליט, אחרי מחשבה מרובה, לשתף פעולה - הוא התעניין בשבילה על התנאים, מצא לה דיל טוב וחמושים באופטימיות ובפרטי הדיל עשינו את דרכינו אלי בית האבות.

אבל אני קושר את העגלה לפני הסוסים - אבי נפטר באפריל 2009 (השנה) אחרי מחלת זקנה שדרדרה אותו אט אלי קבר - עד שזה קרה, לאבי הייתה מטפלת פיליפינית ממוצא מולדבי (?!) שטיפלה בכל צרכיו (תרתי משמע - והיו הרבה כאלה) ו BY THE WAY גם עזרה לאימי - זה היה סידור מצויין כי לאבי היה במי להתעמר, לאימי היה עם מי לשוחח ועבודות הבית לא נפלו עליה אלא על אותה עובדת, שלא לדבר על זה שאנו, הבנים קיבלנו "פס" זמני.

אבל מה לעשות, אבי נפטר ולקח אתו לקבר את כל סודות נעוריו וגם את 25 השעות השבועיות שהעניקו לו ברוב טובם הביטוח הלאומי וקרן ניצולי השואה, ואימי נשארה עם 9.75 שעות שלה לשבוע, ללא אדם קרוב לשוחח עמו ועם כל עבודות הבית (שכחתי להגיד שהעובדת חזרה למולדתה) - המצב היה "פטטה" ועם חלוף הזמן הבנו שאין מנוס וצריכים למצא לה מסגרת חיים חילופית, כלומר "דיור מוגן" כפי שזה נקרא היום או "בית אבות" כפי שזה נקרא בזמני - במאמר מוסגר יאמר שהתואר "בית אבות" איבד מהרלוונטיות שלו היות ורוב דיירי המוסד הזה היו דווקא אמהות - מה לעשות, תוחלת החיים של האשה גדולה מזו של הגבר !! (כולנו זוכרים את האמרה - חולה,חולה, אלמנה).

עכשיו שעשיתי סדר בעניינים, חזרנו להרשמה לבית האבות - כמובן, לשלושה חודשים ולא לתמיד, כאילו יש אופציה אחרת - כי אין אופציה אחרת, לא לזקו ולא למזדקן : 

- לזקן, זו המסגרת היחידה שכל מה שנדרש ממנו זה כסף (בד"כ סכומים גדולים) ולכשהעמיד את הנ"ל לרשות בית האבות, נפתחים בפניו כל נפלאותיו של זה - ארוחות גורמה (נניח) שעורי התעמלות, יוגה, טאי-צ'י שבבחינתו זה אותו הדבר בדיוק - לעבור מחדר אחד למשנהו ולהזיז את הגפיים לפקודת מדריך/מדריכה משועממים, ערבי ריקודי שנות ה-60 (50,40 וכו'), טיולים בחיק הטבע (מספסל לספסל) וחברה מתאימה ( שייקה אופיר הגדיר את זה יפה - מונולוג - אדם מדבר לעצמו, דיאלוג - שני אנשים מדברים לעצמם) ועוד כהנה וכהנה GOODIES שרק רפרוף בהם גורם לך להרגיש עסוק.

אבל מה לעשות - כל ספינת התענוגות הזו לא מצליחה להכניס את אימי לאופוריה כפי שזה היה צריך להיות - האוכל נמאס אחרי יומיים, שעורי ההתעמלות וכו' גורמים לכאב, המעבר מספסל לספסל לא ממש מעביר את הזמן והחברה - נו, כמו כל חברה שנכפית עליך בליית ברירה - יש פה ושם אנשים שאפשר לשחק אתם קלפים, אבל הבדידות והמחשבות נשארות אתה רוב הזמן.

- למזדקן (למשל אני, עבדכם הנאמן) זו המסגרת היחידה המאפשרת "להקטין ראש" בקשר לזקן, כי אנחנו משכנעים את עצמנו ש"שם" הוא מקבל את כל מבוקשו וזו תשובה לכל צרכיו, ובמקרה שלי, שהורי הצליחו לחסוך כמה גרושים לעת זקנה, עול הפתרון לא נופל עלי ישירות, אף שזה פוגע בירושה העתידית פגיעה אנושה (סתם, צחוקים - זה כסף שהם חסכו ומגיע לה להנות ממנו כל עוד היא בחיים).

קיצורו של עניין - אמי בדיור מוגן, היא ואחיה מדברים מדי פעם (כשהם נפגשים, שכפי שרמזתי קודם, גברים הם מצרך מבוקש מאד בבתי האבות), היא עושה פעמיים בשבוע התעמלות (או טאי צ'י או יוגה - היא לא יודעת בדיוק מה הכותרת) , משחקת רמי-קוב 3 פעמים בשבוע (קלפים היא לא יכולה להחזיק כי רועדות לה הידיים) , פעם בשבוע היא רואה אנשים רוקדים, אבל רוב הזמן היא ספונה בחדרה המשודרג ומקוננת על מר גורלה - כי :

- כואבות לה הרגליים, וזה לא עוזר שמסבירים לה שבכל מקום שלא תהיה יכאבו לה - היא משוכנעת שכאן כואב יותר.

- היא טוענת ש "אני לא צריכה כלום מהבית" על אף שביתה הטבעי היה יותר ממעון - הוא היה בית מלא דברי נוי וקישוט, ומוזר בעיני שהיא לא רוצה ליימר לעצמה סביבה מוכרת באמצעות חפצים.

- ומעל הכל - היא מתלוננת על בדידות, על שעות ארוכות בהן המחשבות מתרוצצות ולא נותנות מנוח - למה אבא הלך לפניה, למה חיים היום כל כך הרבה שנים, בשביל מה היא טרחה כל החיים אם היום זה מסתכם ב 4 קירות זרים, למה הילדים שלה באים רק פעם בשבוע (אני יודעת שקשה לכם אבל...), מה בכלל משמעות החיים האלה, ומה הטעם לחיים עד גיל מופלג אם כך הם נראים, וכו' וכו')

אני מבקר אצלה, דואג לכל מחסורה במידת יכולתי, אבל אני רק עושה את חובתי - אני לא מנסה לשים עצמי במקומה ולא מנסה לחוש באמת את מה שהיא חשה, אלא מגיב בעצות מלומדות על כל "קיטור" שלה, נוסח "כשאת קמה בבוקר, במקום להתחיל למנות את מה שלא בסדר, תגידי לעצמך - אני מלכה !!".

עכשיו אני מנסה לסדר לה עזרה של יותר מ 10 שעות שבועיות, כי היא מתקשה ללכת - זה לא פשוט גם אחרי גיל 90, זה לא אוטומטי וזה דורש תחכום מול מוסדות הביטוח הלאומי המעוניינות לשלם כמה שפחות - אשתף אתכם במאמצי.

12/11/09 - אני מנסה לשוא לתפוס (בטלפון) את הנציג של חברת ההשמה שמטפל בהגדלת מס' השעות שח אמי - אני מקווה ששלום לו, אבל הזמן עובר וכלום לא משתפר - אני מקווה שבעזרת השם (או ליתר דיוק - אם ביטוח לאומי לא יעמידו קשיים) אצליח לסדר לה עזרה (וחברה) לכמה שעות כל יום - אולי אז יוטב לה ואפשר יהיה לשוחח אתה על דא ועל הא, שאף אחד מהם לא קשור למחלות, כאבים, רופאים, מי מת, מי אושפז עם מה ועוד כהנה אקטואליה עדכנית

המשך יבוא...