הסיפור הבא הוא חלק מקבצי הפילוסופיה הסינית העתיקה (תוכיחו שלא) , ומיוחס ללאו-צה, תוך התאמות תקופתיות.

בזמנים קדומים, בכפר סיני נידח חי לו חוואי סיני אמיד ולו שני בנים, קים ו צ'ין - היות ואמם נפתרה בטרם עת, שני הבנים עזרו לאב כמיטב יכולתם(כלומר, כמעט שלא).

בהגיעו לשיבה טובה (אז זה היה כנראה גיל 40), האב הרגיש שסופו קרב, קרא לשני בניו וחילק ביניהם את נחלתו שווה בשווה ובהסכמה מלאה של האחים, דבר ששימח אותו מאד ועזר לו לעצום את עיניו בשלווה.

שני האחים לקחו את הנחלות שלהם והתחילו לעבוד - לקים הלך קלף משוגע בכל אשר פנה, וצ'ין התבלט כאלכימאי חובב - כל חתיכת זהב שנגע בה מיד הפכה לדרעק...

וכך התנהלו שני האחים - נחלתו של קים הלכה ופרחה, וזו של צ'ן הלכה ונעלמה, עד שצ'ן הגיע לפת לחם (או קערת אורז, דברי המתרגם) ; בצר לו, פנה צ'ן לבקשת סיוע בצורת הלוואה עומדת מאחיו התותח - זה האחרון, נחמץ ליבו בקירבו מנחשלות אחיו, ניצל את העדרות אשתו והלווה לו 100 יואן בתנאים מועדפים.

אך הטעות הגדולה ביותר של רחמנים זה לתת לרעב דגים במקום חכה, וכך היה גם במקרה שלנו - צ'ן הפעיל גם על 100 היואן את קסם האלכימאי ובמהרה הפך אותם לעפר ואפר.

כשצ'ין ניגש לקבל הלוואה נוספת באותם התנאים, קיבל קדחת בצלחת וצרור עצות - וכה אמר לו קים "הבעיה שלך היא לא כסף אלא ה-"נאכס" - יש ידעונית זקנה בקצה הכפר, קח 2 יואן ולך להתייעץ אתה" ; היות ו 2 יואן היו מעט מידי לבזבוזים, פנה צ'ין לאותה ידעונית.

אחרי ששמעה את סיפורו, לקחה הזקנה את 2 היואן ואמרה בקול החלטי, שלא השאיר מקום לוויכוח או מיקוח - "המצב שלך בקרשים בגלל שהמזל שלך ישן - קח תרמיל ומקל וצא לסוף הארץ להעיר אותו" - בחוסר חשק בולט אך בלית ברירה, ארז צ'ין כמה חפצים, תלה אותם על מקל (כך היה כתוב בהוראות), נפרד מאחיו והבטיח לו להשיב את מזלו לנחלה - האמת, קים די שמח - הוא לא כל כך האמין בבבל"ת  של הזקנה אבל היתה זו הזדמנות להתפטר מהאח הטרדן ובכך לרצות את אשתו העצבנית.

וכך יצא מיודעינו צ'ין למסע ארוך ומייגע מקצה הארץ אל קצהה - עבר בדרך ערים וכפרים עד שאפילו חזות האנשים שפגש השתנתה, שזה דווקא מצא חן בעיניו.

לילה אחד, באמצע ה NOWHERE , הלך לישון מתחת לעץ, כשתרמילו למראשותיו ומעילו משמש לו כסות - בבוקר, משפקח עיניו, הם חשכו מיד (בא מהביטוי חשכו עיניו) - מעליו גהר אריה אדיר רעמה - הוא היה בטוח שהלך עליו, כבר אמר שמע ישראל וכו', כשלפתע הבחין שהאריה המדובר כחוש מאד ובקושי עומד על הרגליים, ולא נראה במצב של לטרוף אפילו ג'וק ; אז צי'ן תפש אומץ ושאל אותו "אז מה קורה, אח שלי - אתה בצום הרמאדן או משהו.... ?" וכך ענה לו האריה "זה לא מצחיק - כנראה הוטלה עלי קללה כי אני לא מסוגל לאכול פירור ולא מסוגל לעצום עיניים לשנייה - עוד חודש כזה ואני הולך קאפוט - ומה אתך, לאן אתה מתגלגל ?" - כשצ'ין סיפר לו את סיפורו המוזר, האמין לו האריה המסכן, כי טובע נאחז גם בקש - הוא השביע אותו שישאל את המזל, לכשיאיר אותו, מה פשר מחלתו הלפלפית.

שמח וטוב לבב (הוא פגש מישהו יותר מסכן ממנו) , המשיך צ'ין בדרכו ואחרי ימים הגיע לחוותו המבודדת של חוואי אמיד ששמח לארחו אם מטעמים של הכנסת אורחים מזרחית ואם מתקוותו לשדך לו את בתו היפייפיה (אעלק...) - בזמן ארוחת הערב שערך לכבודו, סיפר לו החוואי שחוותו עשירה ומשגשגת, אבל ישנה חלקה קטנה, של כ 1/2 דונם (לא מדידה שלי) שלא מניבה כלום, ללא סיבה נראית לעין - כשצ'ין סיפר לו לאן מועדות פניו, החוואי היה שיכור מספיק להאמין לו ולבקש ממנו למצוא פתרון לחידה הנ"ל אצל מזלו.

ושוב יצא חברינו צ'ין לדרך, וזו הובילה אותו דרך נסיכות עשירה במיוחד, נשלטת בידי נסיכה מקסימה (הפעם באמת) ובעלת יתרונות בולטים, אבל שסועה מלחמות שבטיות - כשזו שמעה את סיפורו יוצא הדופן  ובצר לה, ביקשה מצ'ין שיברר אצל מזלו למה יש מלחמות בלתי םוסקות בממלכתה.

וכך, אחרי ימים רבים, חמוש בנחישות ובחידות ששאלו מיודעיו, הגיע צ'ין להר שבפסגתו היה אמור מזלו לנום את שנתו - ללא לאות ושהות, הוא טיפס על ההר ובכוחותיו האחרונים הגיע אל שפיצו המושלג - ושם, כמובטח, ישן לו איש שמן וגדול שלא היה אחר מאשר מזלו - צ'ין טלטל וטלטל את השמן עד שהלה נתרצה והתעורר, הבטיח לצ'ין שלעולם לא יירדם שוב, ושמעתה לאילך המזל יאיר לו פנים ; אבל צ'ין, כאדם אחראי ומחויב, לא אץ תיכף לדרכו אלא שאל את המזל את שלוש הקושיות וחמוש בהם וברוח קרב, ירד מן ההר ועשה דרכו חזרה למחוזותיו.

כצפוי, הוא הגיע ראשון אל הנסיכה - זו חיכתה לו כבר בשער העיר ובחוסר סבלנות בולט (כפי שנרמז, זה לא היה הדבר הבולט היחידי אצלה), שאלה אותו "נוווווווווווווווו?" - ידידנו לא התבלבל והודיע לה את תשובת מזלו "את לא תצליחי לשלוט בממלכה אם לא תקחי לך בעל שיעזור לך" - "תתחתן איתי, כך התחננה,  ונשלוט יחד"  אבל מיודענו צ'ין לא היה פראייר "לא אוכל, נסיכתי כי אני צריך לחזור לחוותי, שם מחכה לי המזל".

מלא גאווה על אסרטיוויותו המפתיעה, המשיך צ'ין את דרכו אל החווה העשירה - תשובתו לבעל החווה היתה שבחלקה העקרה טמון אוצר אגדי ואי לכך היא לא מניבה יבול - כשחפרו שניהם את החלקה, אכן התגלה אוצר אדיר מימדים שיכול לכלכל ממלכות לא כל שכן חוואי עלוב ;  החוואי, בלי לחשוב יותר מיום (ראה שיר של "כוורת" על גוליית) הציע לצ'ין לחלוק את האוצר ובאותה הזדמנות שפושקין מת (פתגם רוסי עממי) שיתחתן עם בתו היפייפיה (אעלק...) - אבל אתם מנחשים את תשובתו של ידידנו - "לא אוכל, כי עלי לחזור לחוותי, שם מצפה לי מזלי".

אז מה נשאר ? רק האריה - ידידנו צ'ין הגיע אליו כשהאריה על ערש דווי, עור ועצמות ובקושי עומד על הרגליים - בכוחותיו האחרונים (או כפי שנראה בקרוב, כמעט האחרונים) שאל הלז את צ'ין לתשובתו של המזל - וכה שח לו צ'ין בחגיגיות "אתה לא תשתחרר מהקללה אלא אם תטרוף את הטיפש הגדול עלי אדמות - ואתם יכולים לתאר לעצמכם שצ'ין גמר כאן את מסעו המופלא, בין מלתעותיו של האריה המתאושש.

אזי, אחרי הסיפור העתיק הזה, לסיכומים :

המסקנה לקשי התפיסה - המזל נמצא במקום שאתה נמצא בו