אורנה (שם בדוי) למדה בבית ספר משולב בצפון תל אביב בית ספר שזו אחת ההתמחויות שלו – שילוב בין שומעים לכבדי שמיעה.
הנערה, הגיעה על רקע קשיים חברתיים, האמא שלה היתה מודאגת שהיא לא נפגשת עם חברות, לא מבית הספר ולא מהשכונה.
בית הספר היה קצת מרוחק למקום מגוריה, אבל ההגיון של האמא היה שאם היא לומדת עם שומעים – היא תוכל לתקשר איתם גם בסביבה הביתית, ולא כך קרה. בהגיעה הביתה היא היתה מסתגרת עם עצמה בחדר ולא יוצאת. לשאלתי מה המצב בבית הספר – היא ענתה שגם בבית הספר הילדה מתרועעת בעיקר עם כבדי שמיעה או, בפעולות יזומות של הכיתה בהן עליה להשתתף.
קבלתי אותה לטיפול בקליניקה של לסלי בנתניה, הילדה הגיעה ברצון והתחלנו טיפול.

כיון שאני תרפיסטית באומנות, ובקיעה בשפת האומנות ניסיתי לתקשר עם הילדה דרך האומנות והעיניים בלי כל ניסיון לתקשר במילים.
בתחילה ציירנו לסירוגין – היא ציירה משפט ואני ציירתי משפט, לעיתים נתתי לה לצייר בעצמה, את מה שעולה על רוחה, תקשרנו בשפת הגוף והפנים, בלי לגלוש לשפה, כדי לתת לילדה תחושה גופנית ונפשית שהיא יכולה לתקשר עם הסביבה, ואפילו לעומק – דרך האומנות.
לקראת סיום כל מפגש – היא רצתה לתופף על כלי הנגינה שהיו בחדר – ואני זרמתי איתה. (שימו לב שהיא לא שומעת את נגינתה, אבל מאד רוצה לנגן)
כך התנהלנו כחודשיים, אז הביאה הילדה את אחת החברות שלה, גם היא כבדת שמיעה.

לאחר כמה מפגשים נוספים החליטה אורנה שהיא סיימה את הטיפול - בשיחה עם אימה והמורה התברר שאורנה הבינה שהיא יכולה לתקשר עם שומעים והתחילה להתראות עם ילדים בשכונה שלה ואף הצתרפה לחוגים "רגילים" באיזור מגוריה.

זהו טיפול ששינה לאורנה את היחס לאנשים שומעים ובכך פתח לה את התקשורת לסביבה במקום ההצטמצמות שאותה חוותה ביחסים חברתיים עם לקויי שמיעה בלבד.

לפרטים נוספים:

דנה שלמון

תירפיסטית באומנות M.A.