למה אתה לא שומע?

מכירים את הסיטואציה המביכה שאנו נתקלים בה, אבא או אמא כועסים על הילדים וצועקים את המשפט הקבוע, למה את/אתה לא שומע/ת?

בדרך כלל הילדים מתעלמים מהצעקות או עונים תשובה סתמית, לכן הצעקות מתגברות וחוזר חלילה.

אני מציע לשאול את עצמנו את השאלה, אולי אנו לא שומעים, מקשיבים או רואים את הילדים שלנו?

לאחרונה באחת הנסיעות שלי בסמטאות הצרות של דרום תל אביב הפעלתי את הוויז.
כמעט בכל סמטה שיניתי את הכיוון והתבלבלתי משום שהייתי טרוד במחשבות שלי. מיהרתי והייתי מעט לחוץ ולא באמת הקשבתי להוראות הוויז.

שמתי לב שבכל פעם שסטיתי מן הדרך, בסבלנות אין קץ הקול הרגוע של הוויז נתן לי שוב ושוב הוראות חדשות בלי לחץ, בלי לשנות את הטון, ובלי ביקורת על זה שלא הקשבתי לו קודם.

פתאום, המאמן שבתוכי התעורר, חשבתי על כך, שאנו כהורים ממוצעים, לרוב נותנים הוראות / בקשות/ הדרכות לילדים שלנו, וכשהם לא תמיד מבצעים את ההוראות או ההדרכות אנו שוב ושוב מורים להם מה לעשות ורמת הקול והלחץ שלנו עולים ועולים בכל פעם שאנו חוזרים על ההוראות. 
מה שברור, זה שאנו נפגעים מהפעולות והתוצאות האלה, נלחצים ומלחיצים. לצערי הילדים נפגעים הרבה יותר רק משום שהם ילדים והם עסוקים בדמיונות וברצונות שלהם.
בד"כ הם חווים תיסכול מחוסר היכולת שלהם לרצות את ההורים שלהם, ואז הם מגיבים בדווקא ובמרד או שהם מתאכזבים מעצמם והדימוי העצמי שלהם יורד ומכאן הדרך להשיג את  בקשתנו מהם והמטרה שאנו מכוונים אליה מתרחקת יותר. ככל שנצעק יותר, כך רמת התסכול וחוסר ההקשבה והציות יגברו.
בחינוך ילדים, יש המון מקום לשמחה, חופש, יצירתיות ועוד, הדרך לחבר את הילדים לערכים שלנו ולאמונות שלנו היא דרך החופש, האהבה בשמחה ורוגע.

כך תוך כדי שאני נוסע עלתה בי התובנה הזו,

כמו הוויז שלא מתייאש ומנסה בנחת וברוגע ובהוראות ברורות שוב להחזיר אותנו למסלול כשהוא מזהה היכן אנו נמצאים בכל רגע, היכן אנו טועים, כך אנו צריכים בסבלנות להסביר ולהתנהג עם הילדים.
לחץ, ביקורת, שיפוטיות ואשמה רק מרחיקים אותם מהמסלול שאליו אנחנו מכוונים אותם, שהוא - אושר, שמחה ומימוש עצמי.

הלא כן?

נסו את הטיפ הזה תקופה מסויימת עם הילדים שלכם, דברו אליהם בנחת, בקשו מהם ברוגע, וספרו לי אם משהו השתנה בהם ואולי גם בכם.
מה שבטוח יקרה, אם נשתנה הם ישתנו.

שתפו אותי בהצלחות שלכם.
בהצלחה.