בימים אלו איבדתי את אחד האנשים הכי יקרים לי. חמי היקר, היה לי כמו אבא! 

כפי שאתם יודעים התייתמת מגיל צעיר ולא הייתה לי דמות בחיי שתכוון אותי תייעץ לי, שתעודד ותחבק אותי באהבה ובלי שיפוטיות וביקורת. הוא לימד אותי מה זו ענווה אמיתית , מה זו נתינה וחיים בתחושת שפע, מה זו אהבה ועוד...

הוא היה עבורי הכל ויותר מכך. 

קיבלתי תזכורת כואבת מאוד מאוד בנושא שכל אדם צריך להיות מודע לו. 
"להעריך את מה שיש" ועוד פעם "להעריך את מה שיש" ועוד פעם...

מכירים את זה שאנו מפספסים משהו חשוב מאוד ומצטערים  על האבדן שלא יחזור?
מכירים את זה שפספסנו את הרכבת בכמה שניות ואז מתעצבנים על השעה האבודה? 

כל מי שחפץ בחיים מאושרים חובה עליו ללמוד להעריך את מה שיש, בעיקר את הדברים החשובים והשגרתיים לכאורה שיש לנו והם ככל הנראה לרוב מובנים מאליהם. 
ככל שאנו מתבגרים יותר כך אנו לומדים ויודעים להעריך את מה שיש לנו. התובנה מתפתחת אצלנו רק בעת שחווים חוסר.

נתקלתי בעבר בקטע שאני לא זוכר את מקורו. אני מצטט את מה שקראתי.

ילד בן 5 אומר אבא שלי יודע הכל"
ילד בן 10 אומר אבא שלי גם יודע"
ילד בן 13 אומר "אבא שלי לא כל כך מבין אותי"
ילד בן 18 אומר " אבא שלי לא מבין שום דבר, הוא ממש לא בעניינים"
בן 30 אומר "תן לי לבדוק עם אבא שליו אחזור אליך"
בן 40 אומר "אני רוצה להתייעץ עם אבא ואתן לך תשובה"
בן 60 אומר "כמה הייתי משלם בכדי לדעת מה אבא היה אומר על זה"

בטח הבנתם כבר את הרעיון, אז קדימה, ממליץ לכל אחד לאמץ את הרעיון. 

תנצלו את הזמן לעשות טוב, להיפגש עם האהובים שלכם, לא לבזבז זמן על חרטות שלאחר מעשה או בעצם יותר גרוע, להתחרט על משהו שלא עשינו.