נתינה מול ריצוי
נתינה מול ריצוי, מה ההבדל ומדוע אנו נפגעים מכך?
כולנו שמענו מסביבנו אנשים שאמרו את המשפטים, תהיות האלה ודומיהם.
"אחרי שנתתי לו/לה הכל, כך הוא/היא מתנהג/ת אליי?"
אחרי כל מה שעשיתי בשבילו/לה, הוא/היא פוגע/בי /נוטש/ת אותי ככה?"
לכאורה, אמירה לגיטימית שמושכת באופן אוטומטי רחמים ותחושת קורבנות.
ערך חשוב שמלמדים אותנו מגיל צעיר הוא ערך הנתינה.
לימדו אותנו לחלוק עם האחים שלנו, עם החברים שלנו ועוד. לימדו אותנו שלחלוק עם האחר גם אם זה על חשבוננו, זה דבר שאמור לתגמל אותנו בעתיד. (אם תיתן לו לשחק במשחק שלך גם הוא ייתן לך, אם לא, גם הוא לא ייתן לך).
ההורים שלנו מוחאים לנו כפיים, מעודדים אותנו ושמחים כאשר אנו חולקים צעצועים עם אחרים ומכאן אנו למדים מהאנשים הכי קרובים אלינו שלתת זה מעשה טוב.
והדרך מכאן למחשבה ואמונה מגבילה : "אם אני אתן, יאהבו ויעריכו אותי".
מה הבעיה עם זה?
הבעיה היא שבאותו המקום שבו ההורים מעודדים אותנו ואוהבים אותנו על כך שאנחנו חולקים, באותה הנשימה הם לא שואלים אותנו, מה אנחנו רוצים באותו הרגע? מה חשוב לנו? הם אומרים לנו מה אנו צריכים!
הם כועסים עלינו אם אנחנו לא חולקים, במקום לבדוק את הצרכים שלנו באותו הרגע. מכאן אנו לומדים שנתינה לאחר יותר חשובה מהצרכים שלנו ומצפים מאיתנו לוותר על מנת להיות אהובים ומוערכים.
לנתינה נוצר צד לא סימפטי, קוראים לו ריצוי.
זה נראה אותו דבר לכאורה, אנחנו נותנים, חולקים מעצמנו עם מישהו אחר ולכן זה לפעמים מבלבל וקשה להבדיל.
הריצוי לעומת הנתינה משיג את התוצאה ההפוכה, ככל שאנחנו עושים את זה יותר כך אנחנו מרגישים מוערכים ואהובים פחות.
משום שנתינה יוצרת קשרים טובים בין אנשים, אהבה, הערכה וכו', הרי שריצוי מייצר כאב, קושי, יחסים בעייתיים ורצון של המקבל לברוח או להישאר ולקחת כל עוד נותנים.
אז מה ההבדל בין נתינה לבין ריצוי?
ההבדל הוא במוטיבציה, במניע הפנימי.
בריצוי, המוטיבציה היא פחד! פחד להישאר לבד, פחד שלא יאהבו אותי, פחד להיות לא שייך. ריצוי יוצר תחושת קורבנות, דריכה על עצמנו, תחושת חוסר נוחות, חוסר לקיחת אחריות והעברת האחריות על מצבי לאחר.
בנתינה, יש רצון לחלוק מתוך הלב, כאשר אני נאמן לעצמי ולערכים שלי ובוחר לתת והכי חשוב מבין שהנתינה, היא בעצם קבלה עבורי, לכן אני נותן ללא ציפיה לתמורה. הנתינה היא לקיחת אחריות על הבחירות שלי, וחיבור לערכים שלי.
חשוב שנהיה ערים למוטיבציה שלנו בהחלטה לתת, האם היא באה מפחד או ממענה על ערך פנימי. כך נתרגם את זה ליום יום?
כל פעם שעולה בנו הצורך לתת לאחר, כדאי שנבדוק עם עצמנו מהי המוטיבציה? איזו הרגשה עולה בנו?
אם עולה בנו פחד לאבד או פחד שלא יאהבו ולא יעריכו אותנו , כדאי שנעצור ונבדוק מה באמת אנחנו רוצים? ומה היינו עושים אם לא היינו פוחדים? האם היינו עושים עדיין את אותו הדבר?
במידה ולא עולות לנו הרגשות האלה, כדאי שנשאל את עצמנו, מה כן? מה נכון לנו והאם יש דרך לתת לאחר את מה שהוא צריך ולהרגיש טוב עם עצמנו ?
שמי שלמה כוכב הייעוד שלי בחיים והוא להשפיע טוב על הדור הבא ע"י הפעילויות שאני עושה. אני מרצה, מנחה קבוצות ומאמן מוסמך, חבר לשכת המאמנים. בוגר מסלולים שונים של אימון במסגרות בתי הספר של יוזמות, בר איל