כאומה, אנו נמצאים היום במצב רגיש.

המבצע אליו נקלענו בעזה, הדעות לכאן ולכאן, הקירות של הפייסבוק השוצפים וקוצפים, נגד החמאס, נגד הערבים, נגד הימנים, נגד השמאלנים, נגד.

כמות הזעם שצף בתקשורת אינו ניתן כלל למדידה. כולנו סופגים זאת כמו רעל ופולטים החוצה בצורת דיונים ושיחות עם חברים לעבודה, בני משפחה, חברים ובכלל, בצורת פוסטים ברשת האינטרנט, טוקבקים ועוד. בני הנוער, אותם בני 11-17 לא מגיבים אותו הדבר. הם לא תמיד יודעים איך להכיל את החבילה הזו שנקראת "מדינת ישראל בשעת קרב". 

שמות החיילים שנקטפו מוזכרים בכל מהדורת חדשות ברדיו או בטלויזיה, אזעקות מושמעות  לפחות פעמיים ביום, צלילי רקע של "בומים" לאורך היום ולדעת שהיה יירוט לא רחוק מכאן, תמונות של בני משפחה שכולים וחברים מבכים את בנם וזה שובר לב. מעבר למורל הלאומי, זה שובר גם את ליבם של אותם מתבגרים שלא בהכרח יודעים לתרגם את הרגשות שלהם. חלקם אף יתגייסו בעוד שנה שנתיים, חלקם בעוד כמה שנים. האם מותר לפחד? מה זו תחושת המועקה שבפנים? הכאב המוזר הזה שמשתלט על בית החזה ולא מתורגם לשום רגש מוכר? האם אפשר לדבר על זה? ומה עם החרדה לגורלי וגורל משפחתי?

בניגוד אלינו, לבני הנוער אין את הפלטפורמות הבות שיש לנו להתבטא. בעיקר הצעירים מביניהם, שאין להם פרופיל בפייסבוק והם סופגים את כל הידיעות הנכונות והשקריות מאפליקציית הוואטס-אפ. בבית הם עדים לשיח כזה או אחר בין המבוגרים וסופגים את רוחו של השיח, ולעיתים אף משתתפים בו (שזה נהדר!).

בנוסף לכל זאת, חופש גדול עכשיו, הם סגורים בבית ואם כבר יוצאים זה רק למקומות שבקרבתם יש מרחב מוגן. הם בתחושת כלא- חיצוני ופנימי. ואני עדיין לא מדברת על מתבגרים שהאבות שלהם במילואים.

במצב כזה התיסכול הוא עצום, ועם הזמן הוא גואה, עד שיתפוצץ. עד שהמתבגר יתפרץ. במקרה הטוב זה יהיה בבית, על אמא ו/או אבא שגם ככה במצב רגיש, במקרה הפחות טוב זה יילקח למקומות אלימים, ונדליזם או פגיעה בכל הבא ליד שמעלה בהם אותו הרגש ההרסני.

אז מה ניתן לעשות?

• שדרו ביטחון ורוגע. כן, מתבגרים הם ילדים מפותחים יותר. ככל שאתם תשדרו רוגע וביטחון כך גם הם ירגישו. אין זה אומר שאסור לנו, ההורים, לחוש חרדה, עצב או כעס. תנו לרגש להיות וקבלו אותו בטבעיות. כך גם הם לא ייבהלו מגילוי הרגש גם אצלם וילמדו להתמודד איתו. 

• דברו עם המתבגרים שלכם על המצב, תנו להם את הבמה להביע דעותיהם, שוחחו איתם על מה שהם מרגישים, מה עובר להם בראש, האם הם מפחדים? חרדים? להסביר שזה בסדר, זה טבעי. הם יכולים ליצור לעצמם "יומן מלחמה"- מחברת המתארת את החוויות שהם חווים בתקופה הזו ולאייר או לעטר אותו כאוות נפשם (זו תרפיה נהדרת!), או רק לכתוב לעצמם מה שהם חווים במחברת שתלווה אותם.

• שימו דגש על הצדדים החיוביים.דברו עם המתבגרים על כמה שהעם שלנו מאוחד, ואיזה דברים ייחודיים יש לעם שלנו (20,000 איש שמגיעים למסע פרידה של חייל בודד שלא הכירו כדי שיהיו מספיק אנשים), ההירתמות לעזור לחיילים ולשלוח משלוחי מזון וציוד- כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, העובדה שהמנהרות התגלו בזמן לפני שנעשה בהן שימוש הרסני יותר. כמה מקצועי הצבא שלנו וכמה החיילים חזקים. זה מעניק תחושת ביטחון, רוגע, גאווה ואופטימיות.

• צאו להליכה יחד! השיח תוך כדי התנועה משחררים המון ומזרימים אנרגיה חדשה גם למערכת היחסים. זהו זמן איכות טהור של שניכם בו תדברו על המצב ואתם כהורים תוכלו לחוש את המתבגר שלכם.

• צאו מהבית. כפי שניתן. לפארק, קולנוע, בית קפה, קניון או כל מקום שיש בסמוך לו מרחב מוגן. השהות המוגברת בבית מגבירה את החרדה והתיסכול גם אם לא שומעים חדשות כל היום. כל יציאה מהבית הינה אוורור מרענן ומשחרר.

• למדו אותם ואת עצמכם לסנן. 
  לדעת מתי לעצור עם כל זרם התקשורת. הישארו מעודכנים אך לא מחוברים 24/7. אפשר לשמוע חדשות 2-6 פעמים ביום וזה מספיק! למדו אותם להשתיק את קבוצות הוואטס- אפ בניידים שלהם. גם אפליקציות צבע אדום- למי שלא נמצא באזור הרלוונטי לכך- תשתיקו או תמחקו- זה רק מבעיר את החרדה והמתח. ההקשבה למהדורות החדשות והניתוחים הפרשניים שואבים מאתנו את האנרגיה אז קל וחומר מהמתבגרים. סננו מידע, לא כל הודעת וואטס-אפ ראויה להתייחסות, ובטח לא להעברה. הרשת פתוחה לכל מי שמתחשק לו להביע דעה ולכן יש לא מעט הודעות שהן פרי דמיונם של אנשים. לקחת את ההודעות הבלתי פורמליות בערבון מוגבל וללמד את המתבגרים לעשות כך.

• שחררו. 
  תבחרו את המלחמות שלכם. המצב נפיץ גם כך, לא מעט אנשים מסתובבים בימים אלו כחבית חומר נפץ ודי במילה קטנה שלא מתפרשת נכון וכבר האש פורצת והוויכוח מתלהט. גם לנו זה קשה, וגם אנחנו דרוכים לכל דבר, אך תנסו להתעלות על עצמכם ותבחרו את המלחמות, הגמישו קצת את הגבולות. גם בשבילכם, וגם כי כניסה לאווירת קרב בבית לא תועיל לאף אחד מהצדדים.

• תנו לישון בשקט.תישנו. תנו להם לישון. מחסור בשעות שינה הופך את כולנו לחסרי סבלנות, דרוכים יותר ומקבלים את הדברים בחוסר פרופורציות. תשנו כמה שניתן ואפשרו להם לישון כמה שניתן.

בציפייה לימים שקטים ושלוים יותר.