בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים. ילדינו לומדים דברים רבים מתוך התבוננות בנו המבוגרים. חשוב שההורים יתנהגו בעצמם בהתאם לחוקים, לאמונות, לערכים ולעקרונות שהם מעבירים לילדים מאחר והילדים לומדים תוך חיקוי המבוגר. המסר שאנחנו מעבירים בהתנהגותנו הוא חזק ומשפיע . כאשר אנו מצפים מהאחר שיתנהג באיזושהי נורמת התנהגות, עלינו להוות דוגמה בהתנהגותנו. אי- אפשר לקלל ליד הילד את הנהג ש"חתך" את נתיב נסיעתנו ולאחר מכן להעניש אותו כי "ניבל" את פיו. איננו יכולים ללמד ילד התנהגות אחת ולהתנהג בצורה אחרת. ועל כן המסרים שאנחנו משדרים לילדינו צריכים להיות ברורים וחד משמעיים, עם אמות מוסר אחידות עבורנו ועבור ילדינו. 
אז בואו נקדיש שנייה למחשבה לפני שאנחנו אומרים, מתנהגים ומבקשים מילדינו דברים שאנחנו רוצים שהם יהיו הערכים ואבני היסוד עליהם נגדל אותם. הסיפור הבא ימחיש זאת

הנך מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו.
הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות.
אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.
הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע.
האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.
יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו,
למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן,
והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים900 גרם , לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. 
האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה".
הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה, 
"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו". 
עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר. 
"אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון. 
-לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל". 
-"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? 
האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו. 
-"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר. 
פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי
שתאזן את החמאה שבצד השני." 
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: 
"בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של 
המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, 
וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק." 
השופט חזר על דבריו של החלבן: 
"אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך". 
"בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו.