נכנסתי לשתות קפה בארומה. כשנפתחה הדלת קיבל את פני ילד כבן 4-5 שוכב על הרצפה וממרר בבכי זועק לשמיים. על פניו הייתה הבעה של כאב. הוא רצה שוקולד של ארומה. כ-5 מ' ממנו ליד הדלפק עמדה אמו והסבירה לו (מרחוק) שגם היא רוצה , אבל היא רוצה שהוא יהיה בריא ושוקולד זה לא. הילד המשיך לבכות, אמו נגשה אליו והסבירה לו בשקט שהיא מאפשרת לו לבחור מה כן לקנות אבל שוקולד לא. האם לא כעסה, דיברה אל הילד בטון מכבד. אבל לזאטוט כאב מאוד (לפי הבעת פניו) הוא רצה מאוד שוקולד וזהו. וכך המשיך עד שקבלו את הזמנתם ועזבו את המקום.

אז מה היה לנו כאן?

ילד שמאוד רצה שוקולד שאמו לא אפשרה לו מסיבותיה שהובהרו לילד. הייתה אמא שלא נבהלה מההמולה שהילד עשה בבית הקפה, היא שמרה על החוקים והגבולות שהציבה בפניו, ויחד עם זאת היא המשיכה לדבר אליו בכבוד. האם שמשה מודל לבנה בדרך דיבורה המכבד והרגוע. ואני שואלת: האם באי המקום אמורים להיות עדים לבכיו של הילד כשכל מבוקשם היה לשתות קפה? אז מה עושים כשהילד מחליט לשבור את החוקים במקום ציבורי?

• תיאום ציפיות בבית לפני שיוצאים.
• אם בכל זאת הילד מבקש משהו שאי אפשר לתת לו מכל סיבה שלא תהיה ופותח בסצנה, צריך לגשת אל הילד להרים אותו מהרצפה לחבק, להיות אמפטים לכאב ולמצוקה שלו, להגיד לו "אני יודעת שקשה/כואב/… לך כשאתה לא מקבל את השוקולד אבל האנשים האלה באו לשתות קפה בשקט ולכן עכשיו נצא ונדבר בחוץ".

  את כל המשא ומתן ואת התאוריה של האם אפשר לעשות מחוץ לבית קפה מבלי לפגוע ביושביו. לפני שיצאו מבית הקפה פנתה שוב האם לזאטוט ואמרה: "לפני שאנחנו עוזבים אולי בכל זאת אתה רוצה משהו?" והזאטוט המשיך וצרח: "שוקולדדדדדדד" רוצים לדעת  כיצד לצאת ממצבים כאלה?