12.00  בצהריים , יום חורף שמשי,

אני יוצאת מידי יום לאזור החנייה בו גדל כבר לפחות 50 שנה עץ הפקאן.

כשבנינו את ביתנו החדש במושב לפני 24 שנים בקשנו מהאדריכלית למקם את הבית כך שהעץ יישאר, על עץ השסק הוותיק נאלצנו לוותר למען הכניסה לחנייה.

אני אוספת את הפקאנים שנשרו מן העץ,

נהנית מצליל העלים היבשים שאני דורכת עליהם,

מצבעי השלכת הזהובים,

ואז בעדינות דורכת על הבודדים שאני מוצאת ,

מרימה , מפצחת , אוכלת בהנאה ומתחממת מקרני השמש.

עברה בי המחשבה שהמתאמנים שמגיעים לקליניקה שלי דרך אותו עץ פקאן,

הם בתחילה סגורים וקשים עם עצמם כמו הפקאן,

וכך באותה עדינות אני מפצחת אותם וביחד אנו מוצאים את כל השומן, החלבון, הברזל, המגנזיום ושאר הוויטמינים הנפלאים שיש בהם.

ופתאום גישתם גם משתנה,

הם מתחילים לראות את היופי בעלים הזהובים שמפוזרים בחצר במקום את הלכלוך שראו קודם לכן.

ומתחילים ליהנות ולאהוב את מי שהם,

ככה בפשטות של הטבע,

הטבע שלהם.