כשהייתי בערך בת 38 מצאו לי צ'סטה בשחלה. היה לחץ גדול כי זה יכול להיות סרטני אז מיד התחלתי בבדיקות שבסופן הובהר שככל הנראה זה לא סרטן אבל חייבים להוציא ורק אז אפשר לדעת בוודאות .
שלחו אותי לשימור פוריות (נשים לפני ניתוחים כאלה עושות בד"כ שימור ביצייות לכל מקרה עלול להיות בתהליך .  הוסבר לי שבגלל הדחיפות אי אפשר להתחיל תהליך שימור, רק לקוות לטוב. 
נכנסתי לניתוח , לפניו הסבירו לי שקיימת אפשרות (אומנם קטנה ) שיאלצו להוציא בניתוח יותר ממה שחושבים כרגע כולל אופציה שיוציאו את הרחם. והחתימו אותי שאני מבינה את זה.

באותו רגע הבנתי שאני חייבת להיות אמא , לא יודעת איך ולא יודעת מה. זה חייב לקרות 
הניתוח עבר בהצלחה וכל ההפחדות נשארו על הנייר , אבל התובנה הייתה עצומה . ומכאן כבר הייתי במשימה ביעד ברור וחד משמעי . להיכנס כמה שיותר מהר להריון .
כל התהיות , השאלות . איך אני אעשה את זה לבד ? איך אני אגדל תינוק לבד עם המוגבלות שלי , אם אני לא יכולה להרים ילד וללכת איתו על הידיים , האם אני בכלל יכולה לשאת הריון במצבי?
לא הייתה לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה. אבל ידעתי שאני יוצאת למסע למצוא אותן .
זה היה קשה , זה היה מאתגר , זה היה מפחיד מאוד מאוד .והרבה פעמים זה בודד.

היום אני אמא יחידנית לשתי בנות , המגבלה שלי לא מנעה ממני שום דבר , היא רק אתגרה אותי בתהליך. את מה שלמדתי בתהליך וגם או אולי בעיקר את הדרך להבין מה באמת נכון לי, אני מצרפת לכלים מעולם המנטורינג והאימון ומלווה נשים שרוצות להתלבט יחד.
כי האמת היא שלמרות שזה נושא מאוד אישי ופרטי אין סיבה להתלבט לבד ,