תקופת הבחירות היא תקופה מלאה בדימויים ויזואליים של פוליטיקאים ואנשי מפלגות.

דיוקנאותיהם המלוטשים מביטים בנו מכל קרן רחוב ובכל פלאייר או מודעה בעיתון. ממש בלתי אפשרי לנסוע ברחבי הארץ מבלי שמועמד זה או אחר ילטוש בך מבט חודר או יחייך אליך חיוך לבבי, כאילו אומר "אין לך מה לחפש במקום אחר. בחר בי ואני אגשים את כל משאלותיך"

והנה מתוך כל בליל הפרצופים והמבטים, הגיח אחד שונה, פרצוף שאינו מיישיר מבט, אינו מהוקצא ונראה כאילו נלקח בחטף, ברגע נדיר של מבט אל האופק בשמש אחרונה. דיוקנו של יצחק בוז'י הרצוג.

כשראיתי לראשונה את דמותו של בוז'י בכרזות הרחוב, מיד נזכרתי היכן ראיתי כבר את המבט הזה והבנתי למה כיוונו אנשי הקמפיין של במחנה הציוני – "מהפכה".

בשנת 1960 הנציח הצלם הקובני אלברטו קורדה את המהפכן צ'ה גווארה בתמונה, שלימים הפכה לאייקון וסמל של מהפכנות ומרד. התמונה נלקחה בחטף וללא כל הכנות מיוחדות. אלברטו כיוון את המצלמה אל קבוצת המורדים הקומוניסטים במהלך טקס זיכרון, בדיוק ברגע בו צ'ה התקרב מעט קדימה. רגע אחד, קליק אחד והפורטרט האייקוני ביותר בעולם נוצר.

זו בדיוק התמונה שעלתה במוחי כשראיתי את בוז'י. המהפכן, לוחם חופש מול העריצות – אייקון.
האם זה מה שמנהלי הקמפיין של המחנ"צ רצו להעביר? מנסיוני והכרותי הקצרה עם המערכת – כן, בפירוש.

אבל, איך זה עובד? למה דיוקן מסויים מעורר בנו הרגשה אחת, בעוד שדיוקן אחר נותן לנו הרגשה שונה? ישנם שלושה פרמטרים עיקריים בצילום שקובעים את היחס והרגש שלנו כשאנו מתבוננים בו: זווית הצילום, מבט המצולם והתאורה עליו (במובן שיש עוד כמה וכמה פרמטרים, אולם אלה שלושת העיקריים). אני רוצה לדבר רגע על זווית הצילום ומיקום המצלמה ביחס למצולם.

מיקומה של המצלמה בא לחקות את נקודת המבט האנושית וכפועל יוצא גם אם ההתייחסות אל המצולם. ישנם שלושה סוגים של נקודות יחס:  צילום מלמטה כלפי מעלה, צילום "בגובה העיניים" וצילום מלמעלה כלפי מטה.

כפי שציינתי בהתחלה, צילום מלמטה כלפי מעלה אל המצולם נותנת לנו, הצופים, הרגשה של נחיתות מולו. אנו מרגישים שהוא גדול מהמציאות, "מורם מהעם" אם תרצו. אנו רגילים לראות את מנהיגינו מזווית זו כאשר הם נואמים בעצרות או מעל במות בכנסים. צילום כזה אמנם מקנה למצולם עמדת כח, אולם במקרים לא מעטים הוא יכול לייצר אנטגוניזם וריחוק אצל המתבונן.
דיוקנאות כאלו היו נפוצים מאוד בקרב המדינות הקומוניסטיות ובעלות המשטרים הטוטליטריים במאה שעברה ואולי מכאן מגיעה ההרגשה השלילית כלפי סגנון צילום זה.
לכן, כדי שצילום מלמטה כלפי מעלה יעבוד, דרושים עוד לא מעט פרמטרים ואספקטים מנוגדים על מנת לבטל את קשיחות והריחוק הנוצר. אם זו הבעת פנים רכה או מבט נעים ואוהב, אולי אף תאורה חמה ונעימה, כל אלה עשויים להקל במעט ולרכך את ההרגשה הקשה שצילום כזה יוצר.   

ומה קורה ההיפך? כשאתם מביטים על אדם מלמעלה כלפי מטה, איזו הרגשה יש לכם? אתם מרגישים עליו עליונות, נכון? הוא נמוך ממכם, הוא קטן יותר. אנו רגילים להביט כך על ילדים או על אנשים הנחותים מאתנו. אותו אדם המצולם מלמעלה כלפי מטה, לעולם לא יוכל לשדר לנו עוצמה וכח ומן הסתם יהיה לנו קשה לסמוך עליו כמנהיג. לכן, כנראה שלעולם לא נראה תמונה כזו מתנוססת ככרזת בחירות. אבל, כמה צילומים של ילדים חמודים אנו רואים כל יום בפייס? 

בנימין נתניהו בפוזת ה"דוגרי" - צילום בגובה בעיניים.

הזווית השלישית היא צילום בגובה העיניים. כמו הביטוי כך גם זווית הצילום, היא משדרת פתיחות וישירות, מעין "דוגרי" כזה. הרבה פעמים כשרוצים שתמונה תביע קירבה משתמשים בטכניקה הזו. עם מבט ישיר, חיוך קטן ולפעמים אף הטיה מינורית של הראש, הצופה בתמונה מקבל הרגשה שהמצולם כאילו נמצא אתך, מקשיב ומבין. אולם, בסגנון צילום זה, כדאי מאוד שהמצולם יביע כנות אמיתית, כי כל סממן של זיוף, אפילו הקל שבקלים, הופך את התמונה לחסרת אמינות. לכן אין יותר מדי צילומי דיוקן כאלה שבאמת עובדים ומעבירים את המסר הנכון.

לכן, זכרו:

• צילום ממעל כלפי מטה – חמוד ולבבי, אך חסר עוצמה.
• צילום בגובה העיניים – אמינות ופתיחות, תמונת ה"דוגרי".
• צילום מלמטה כלפי מעלה – עוצמה וכח, אבל עם ריחוק ואנטגוניזם.

שיהיו לנו בחירות טובות!!