שלמה המלך היה החכם באדם, ושלמה הקצב  החכם שבקצבים שהכרתי.

בשכונת ילדותי לא היה קצב. אבא, שאהב בשר משובח, נאלץ לכתת רגליים רחוק מאוד כדי למצוא נתח ראוי לשבת. עד שיום אחד בנתה המדינה שכונה חדשה  אנחנו קראנו לה "צבא קבע", כי נועדה לעודד חיילים להישאר בקבע  ויחד איתה צמח לנו מרכז מסחרי קטן. במרכזון היו מכולת נוספת (למורת רוחו של משה גביר, בעל המכולת הוותיקה), חנות דגים עם בריכת מים שבה שחו קרפיונים שמנמנים ומדושני עונג, ובעיקר  שלמה הקצב.

שלמה לא היה סתם קצב, הוא היה מותג. הקצבייה שלו נצצה בשלט עם אורות, תאורה מחמיאה וניקיון שגרם לו להתרברב: "אפשר לאכול מהרצפה!"  והאמת, אי אפשר היה להתווכח איתו. הדלפקים היו מבריקים, כי בכל סוף שבוע היה ממרק אותם, מכין אותם ליום שלישי  היום שבו הגיע הבשר הטרי.

ואני, ילד סקרן, נדבקתי לחלון הקצבייה, אפי צמוד לזגוגית. חיכיתי רק לרגע ששלמה יפתח את המקרר הענק. כשזה קרה, היה פורץ החוצה זרם אוויר קר  ממש נהר סמוי  ומתנפץ ישר על פניי. בפנים השתלשלו נתחי בקר אדירים על ווים מברזל. לא כמו היום, כשהכול מוכן מראש, ארוז ומדבקת "מבצע" דבוקה עליו.

מחירון? לא היה דבר כזה. טרם עידן המדבקות והסימונים, שלמה פשוט הכיר את הלקוחות. הוא ידע אם מדובר בסעודת שבת, בחג או באירוע משפחתי, והתאים את הנתח  גם בגודל, גם במחיר. ואם חסר כסף? הוא לא גרע אלא הוסיף: "כסף לא סוחבים לעולם הבא," נהג לומר, "אבל מצוות דווקא כן."

כמו כל חכם אמיתי, גם לשלמה היה טריק. הוא שמר את החלקים המעולים ל"מכובדים". היום היינו קוראים להם "משפיענים". אז זה עבד מפה לאוזן: מילה טובה של מישהו אחד הייתה שווה עוד כמה לקוחות. בלי שהם ידעו, הפך אותם שלמה לשותפים סמויים, סוג של "מתן בסתר" עטוף בנתח עסיסי.

ואמא שלי? לה הייתה פרוטקציה אחרת לגמרי. שניים מדודיה היו קצבים מפורסמים  אחד בבני ברק, השני בנתניה  אמנם לא ממש דיברו ביניהם (כל אחד חשב שהכשר של השני לא מספיק מהודר), אבל שלמה הכיר אותם היטב. כשהבין שאמא היא האחיינית שלהם, מיד שינה הילוך: ברגע שנכנסה, היה משאיר את כולם ורץ אל "האחיינית של הקצבים". כך יצא שאבא שלי, שלא היה עשיר גדול, קיבל בכל שבת את ה"פילה המדומה" שאמא ידעה להכין כמאכל מלכותי שראוי לעלות על שולחן מלכים.

ובמה ניכרה חוכמתו האמיתית של שלמה? הוא ידע לדבר בכל שפה  לא עם החיות כמו שלמה המלך, אלא עם בני אדם. ובשכונה שלנו, שהייתה כור היתוך אמיתי, היו שפות מכל העולם. מכל עם ולשון אסף שלמה מתכונים "בשריים", כתב אותם בשפת המקור ובתרגום לעברית ותלה בחנות. כך יצאו הלקוחות לא רק עם נתח עסיסי  אלא גם עם מתכון חדש, לפעמים מכל העולם .

כמובן ששלמה לא עצר כאן. הוא קשר קשרים עם החנווני ועם הירקן שמכר "ירקות גורמה"  אותם ירקות רגילים, רק בשקית נייר חומה  ובנה מודל עסקי שלימים הפך ללהיט: קצביה, ירקות ומכולת, הכול תחת קורת גג אחת. היום קוראים לזה "רשת", אז קראו לזה פשוט "שלמה".

בסופו של דבר, שלמה הקצב הפך לגביר, נדבן ותורם ידוע. אבל למרות כל הצלחתו, שמר תמיד על הכלל:
לעולם הבא לא סוחבים כסף וזהב  אבל מצוות ומעשים טובים? אותם דווקא כן.