אחד הדברים המפתיעים והמעניינים שאני פוגשת   תכשאני מדריכה ציור אינטואיטיבי הוא האיסורים וההגבלות שאנשים שמים על עצמם, בבואם אל    פעולת היצירה החופשית. למרות (ואולי בגלל) שהם מקבלים במה חופשית לביטוי, הם   מגבילים עצמם יותר ויותר, וחוששים לתת לעצמם להשתחרר בהנאה על הדף.

תלמידים רבים מביעים אצלי מחאה על ה"חוקים", על כללי המשחק של סדנת הציור האינטואיטיבי. אני מגבילה אותם ומורה להם לצייר כמות מסוימת של ציורים ב-45 דקות. אני גם מבקשת מהם שבכל ציור ימלאו לחלוטין את הדף, באופן קפדני. אותם אנשים שמוחים נמרצות על קיום חוקים וכללים בתוך המרחב של הסדנה, שאמור להיות "זורם" וחסר מגבלות, אותם אנשים קופאים והופכים משותקים, כשהם מקבלים לידיהם את ההזדמנות האמיתית לצייר ללא מגבלות כלל.

אנו חיים במשטר דמוקרטי אך בתוך תוכנו קיימת לא מעט עריצות. אנו כמהים לחופש אך בעצמנו מצרים את צעדנו כמעט בכל רגע. אנו חוששים, אנו מהססים, אנו חושבים פעמיים, ואנו מתעכבים. רבים מאיתנו, לפחות. הדבר אליו אנו משתוקקים הופך מרוחק יותר ויותר, כשניתנת לנו ההזדמנות להשיגו.

האמת היא, שאנו, או לפחות רובנו, פוחדים פחד מוות מהחופש. אנו יוצאים לחופשה קצרה ושבים לעבודה. אנו מתמסרים לשגרה ומתעקשים שלא לשנותה באופן מהותי. דברים חדשים ושינויים לא תמיד מעוררים בנו שמחה ואנחנו משתדלים לשמר תחושה של שליטה בעוד ועוד מישורים של חיינו.

וכך נולדו לעולם הסדנאות. אנשים מבקשים לחלץ עצמם מהכלא שיצרו לעצמם. אנשים מבקשים להשתחרר, והדבר היחיד שיש לאדם להשתחרר הוא מהכבלים שכרך סביב עצמו במהלך השנים. גם אם אומר לאדם חמישים פעם שמותר לו לצייר הכל על הדף, הוא עדיין ישמור על כללי משחק מסוימים, בהם הוא יגביל את עצמו למה שהוא מרשה לעצמו לבטא.

הצמיחה והשינוי ביצירה הספונטאנית מתחילים להתרחש כשהאדם מתחיל לצייר ולבטא את מה שאינו מאפשר לעצמו, בדרך כלל. לשם כך הוא נדרש לעזרה בדמות מדריך/ה שמאפשר לו היום לאתגר, מגרה ומרפא.