אני רוצה לשתף אתם במשהו שמעסיק אותי הרבה בימים האחרונים ומשפיע מאוד על מצב הרוח שלי.
מודה, אני זקוקה לאוזן קשבת, לפרוק את מה שעל ליבי כדי שאולי אצליח לשחרר ולעבור הלאה. מכיוון שכתיבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, בחרתי לעשות את זה כאן.

לכל מי שעוד לא מכיר אותי, אני מעצבת אביזרי אופנה ומנחת סדנאות. אני בת 30, התחלתי את דרכי המקצועית כגרפיקאית (מתוסכלת יש לומר..) וכבר כמה שנים אני עסוקה בלחפש, ללמוד וליצור בכל מיני חומרים. יש לי שאיפה "קטנה מאוד" בחיים - לעסוק ביצירה וכל הזמן להמציא את עצמי מחדש, ללמוד טכניקות חדשות ולעצב מוצרים ייחודיים שלא רואים בשום מקום אחר.

בשנה האחרונה אני עובדת על פיתוח של אביזרי אופנה מחומרים לא סטנדרטיים לתחום הזה. החומרים העיקריים שאיתם אני עובדת הם בדי כותנה, כפתורים, רצועות עור ועוד. הרעיון שלי הוא לקחת את החומרים שמשמשים ליצירת בגדים וליצור מהם אביזרי אופנה ש"עושים את הבגד", גורמים לבגד להיות משהו אחר, חדשני ולא רגיל.

עבודת העיצוב והפיתוח של המוצרים היא תהליך ארוך, מפרך ומהנה מאוד עבורי. אחרי תקופה ארוכה של חיפושים ובדיקות, אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי, גיליתי מה אני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה"..

אני אדם מאוד רגיש. מתרגשת בקלות לטוב ולרע. למרות גילי ולמרות שכבר עברתי דבר או שניים בחיי, יש בי תמימות ואני מודעת אליה. לרוב התמימות שלי שומרת עלי שמחה ומאושרת.. יש האומרים שהיא אפילו חיננית.. אך לעיתים קורה לי שהתמימות עולה לי ביוקר. כמו במקרה שאותו אציג לפניכם היום.

לא אספר את הסיפור כולו מפני שהוא ארוך ומורכב. בשורה התחתונה אספר שגיליתי שמישהי שחשבתי שאפשר לסמוך עליה, מעצבת תכשיטים בעצמה בעלת חנות בגדרה, ניצלה את תמימותי ויצרה קולקציה דומה מאוד לשלי (עד כדי חשד להעתקה). הכרתי אותה לפני כחצי שנה כאשר נכנסתי אליה לחנות. היא היתה מקסימה, ביקשה לראות את התכשיטים שאני מעצבת ושאלה שאלות. היא מאוד פירגנה לי ואפילו הסכימה בשמחה שאשאיר אצלה חומרי פרסום שלי.
היא בעצמה עוסקת בעיצוב תכשיטים כבר יותר מ-10 שנים, אבל בכל השנים הללו לא יצרה מהחומרים שאיתם אני עובדת.

הגעתי אליה אתמול לחנות, אחרי שכמה לקוחות שלי אמרו לי שהן ראו את התכשיטים שלי אצלה בחנות (אחרת יש סיכוי שלא הייתי יודעת על כך לעולם). כשהגעתי לחנות נשארתי המומה במשך דקות ארוכות. אכן נראה שהיא זיהתה את הסגנון שלי ואת טביעת ידי, ויצירה קולקציה דומה להפליא לקולקציה שלי.
לאותה מעצבת יש, ככל הנראה, יכולות כלכליות טובות משלי. היא מציגה את יצירותיה בחנות יפה ומקסימה ויש לה קהל לקוחות קבוע.

בתור אדם אופטימי שתמיד מנסה לחפש את הצד החיובי בכל דבר בחיים, במקרה הזה אני מתאמצת להבין, איך אני לוקחת את מה שקרה לי למקום טוב? כרגע אני לא מצליחה להתגבר על הכעס, התסכול וההעלבות.

אשמח לתמיכה ולרעיונות.