הפגישה איתו היתה משמעותית עבורי לא פחות מעבורו. גם אני שוכחת את זה הרבה פעמים... הוא אמר- " כל חיים אני בורח מדברים. מעבודה חדשה, מקשרים מהזדמנויות. הפחד שלי מכישלון הוא כל כך גדול. אני לא זוכר את עצמי בלעדיו. ואת יודעת אני כבר בן 54. ישבנו יחד במשך שעה. הוא סיפר על החלומות שוויתר עליהם, על הכאב, על הפעמים שבחר לא לנסות כדי לא להיפגד. אני כזה פחדן... ביקשתי, ספר לי על רגע אחד שבו עשית משהו למרות הפחד. ראיתי שלרגע הוא נבהל. כאילו שואל את עצמו, אני עשיתי משהו? מתי עשיתי? אבל, זה לא לקח כל כך הרבה זמן. מהר מכנראה מכפי שדמיין הוא מצא.. ואז עיניו נצצו. הוא סיפר על הפעם שהציל ילד שכמעט טבע בים, כשהוא עצמו לא אלוף בשחיה. " לא חשבתי אז" הוא אמר.. "פשוט פעלתי". "מדהים", "איזה אמיץ אתה איזה אלוף" אמרתי לו. וקמנו לעשות טכניקה מעולם הנלפ לחזק את האירוע הזה בתוכו. בסו, המפגש הוא סיכם, "הפחדים שלי לא מגדירים אותי, המעשים שלי כן" ונפרדנו בחיבוק.

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להיזכר שמתחת לכל הפחדים שלנו, יש לנו את הכוח לפעול, כוח שמחכה רק לצאת החוצה.