אמרתי לה אל תסגרי, אל תסגרי את הדלת. בהתחלה לא הסכמתי בכלל להיכנס. אחר כך נכנסתי ועמדתי ליד הדלת מוודאת שתמיד יישאר חריץ אפילו קטן... אני יודעתשצריך ויודעת מה הן ההנחיות. אבל כשהחדר נסגר, גם לי נסגר משהו בפנים. אין לי אויר, הרעד בגופי זוחל ודפיקות הלב מואצות. ואם כל זה לא מספיק, כל פעם שאמא אומרת לי - אל תעשי מזה סיפור... ושואלתאותי מה הבעיה?.. הרי עוד מעט נצא כולנו... מה הבעיה? איך אני אסביר לה מה הבעיה... הבעיה היא שבשבילי- דלת סגורה, זו נשימה עצורה, דלת סגורה זו חרדה, זו תחושת מחנק שלא נראית לעין אבל צורחת מבפנים.  אנחנו נמצאים בימים בהםמקלטים וממדים הם אמצעי המיגון הטוב ביותר שיש לנו. אבל, יש מי שבשבילו סגירה היא טריגר, לחרדה, לטראומה, לפחד, לחוסר שליטה. אז רגע לפני שסוגרים גלו עירנות למי שקשה לו. עין רואה ולב מבין זו כבר התחלה טובה עבור מי שמתמודד עם חרדה כשהכל סביבו נסגר.