כמה פעמים אנו מבטיחים לעצמינו ולא עומדים בהבטחותינו, כמה פעמים אנו מבטיחים הבטחות לילדינו ומבלי להרגיש מתעלמים מהם. הילד מבקש מאתנו דבר מה ואין לנו רצון להתמודד עם תגובת הילד על הסרוב שלנו, לכן אנו מבטיחים לאחר כך - אחרי האוכל, אחרי השיעורים ועוד אחרי למיניהם, בתקוה שהאחרי הזה לא יגיע או שישכח. ואני אומרת "היזהרו בהבטחותיכם", כיון שזה יכול להיות גול עצמי או בומרנג שיחזור אלינו מצד הילדים. ואני אמחיש זאת בסיפור.
היה אדם עתיר ממון שלא האמין בקיומו של האל, לא שמר על הלכות הדת וכפר בכל דבר הקשור למסורת. לימים חלה במחלה קשה והאמין כי קיצו קרב. בצר לו פנה אל אלוהים וביקש את עזרתו. וגם נדר נדר שאם יימצא לו מרפא, יחזור בתשובה, יקיים את מצוות הדת וגם יתרום מחצית מהונו לצדקה. ואומנם טיפול נסיוני שעבר הצליח והאיש נרפא. לאחר שהחלים נזכר האיש בנדר שנדר, אך ביטל אותו באומרו הרי אין כאן יד אלוהים זוהי התרופה החדשה שנמצאה. והנדר שנדרתי, מרגע של חולשה ומדעתי שלא הייתה צלולה בעת המחלה. ולא חזר האיש בתשובה, נתן סכום כשלהו לתרומה והסתפק בזה. האיש אומנם החלים ממחלתו אולם שוב ושוב נחתו עליו חוליים מחוליים שונים. גם נפשו לא ידעה מנוחה ובני משפחתו גם הם התנכרו לו. ולא הבין מאין באו לו כל הצרות הללו. כאשר שוב היה במצב חמור לא פנה האיש לאלוהים, כי לא האמין שיוושע ולאחר זמן קצר נפטר האיש.

וזאת הפרשנות שלי לספור. כאשר נדר האיש נדר הייתה באיש ניצוץ של אמונה. אילו היה מקיים את הנדר אותו ניצוץ היה מתחזק ועשוי היה לסעוד אותו ולחזק אותו בהמשך. כאשר הפר האיש את הבטחתו לאלוהים, הוא לא רק אבד את אמונתו באלוהים, אלא גם את אמונתו בעצמו. החוויה הפנימית, גם אם איננו מודע לה, היא "בגדתי במי שאני כאדם, שמקיים הבטחות. וככזה אינני ראוי לחמלה". וזה מה שהביא עליו את הקץ. האמונה היא מרכיב חשוב ביותר בהחלמה וכך גם החמלה. ללא אמונה וללא חמלה לא היה לאדם זה מזור.

ומה קורה כאשר אנו נותנים הבטחות סרק לילדינו כדי לדחות את קץ הסרוב? זהו ביטוי של יחס בלתי מכבד לילדינו. הילד זוכר, הילד מרגיש והילד לומד. כאשר הילד לא מרגיש שהוא ראוי ליחס של כבוד הוא מאבד את ההערכה העצמית שלו. הוא גם מאבד את ההערכה למילה שניתנת כהבטחה ואז גדל ילד שיתן לנו ולאחרים הבטחות מבלי שירגיש שהוא מחוייב להן. אבל זה לא הכל. גם אנחנו היינו ילדים ובתוכינו קיים עדיין ילד שמן הסתם לא זכה שההבטחות שנתנו לו יכובדו. העובדה שאנו ממשיכים להתייחס להבטחות באותו אופן מבטאת חוסר כבוד שלנו לעצמינו ולמילתינו.

בראש השנה כאשר אנו מבקשים חמלה וכפרה מאלוהים, אלוהים הוא אל חנון ורחום, הוא יחוס עלינו, השאלה היא האם אנו נחנו באותה חמלה לעצמינו, לכן עלינו להישמר מהבטחות סרק אך בה במידה, עלינו לדעת לחמול עלינו ועל חולשותינו ולאפשר לעצמינו אותה סליחה וכפרה שאלוהים מעניק לברואיו ולפתוח דף חדש בהערכה העצמית שלנו כאדם שעומד בהבטחותיו.