סיפורי האישי  - אהבתי לחומר.  

אהבתי לחומר  זכורה לי מהילדות.

בילדותי הייתי תקופה קצרה בחוג פיסול שבו נחשפתי לעולם הפיסול בחומר  ולמגע המשכר של החומר.

 עקב בעיות כלכליות של הורי נאלצתי לעזוב את החוג ומאז לא נגעתי בחומר שנים רבות.  זיכרון המגע עם החומר נשאר חרוט עמוק בליבי.

ברבות השנים עם בגרותי נשאבתי לעולם הביטוח בו עסקתי 22 שנה והצורך להתפרנס ולהתקיים היה חזק מימני. 

עבודתי בחברת הביטוח הייתה תובענית ולא הותירה  לי זמן לטיפוח תחביב היצירה ואהבתי למגע המשכר של החומר.  בשנותי האחרונות כשכירה  בחברת הביטוח לא הפסקי לדבר על כך שאני רוצה לעשות משהו לנפש עד תחילת שנת 2004 בה פוטרתי מהעבודה ומייד בו ברגע ידעתי שקיבלתי את מתנת חיי. קיבלתי הזדמנות לפתוח סטודיו לפיסול קראמי הסובבים לי חשבו שאני לא נורמאלית  כשאמרתי שאני פותחת סטודיו. וכשאני חושבת על זה אני מבינה אותם כי זה היה הזוי לחלוטין אך משהו עמוק בלב אמר לי שאני יכולה לעשות זאת.

במהלך חודשי האבטלה השתתפתי במספר חוגים לפיסול קראמי וקדרות ורכשתי מיומנות רבה תוך זמן קצר מאוד. ובנובמבר 2004 פתחתי את הסטודיו והתחלתי עם חוג ילדים .

מהר מאוד התפרסם הסטודיו באזור והתחלתי ללמד גם מבוגרים בקבוצות קטנות ובאהבה רבה.

כיום היצירה בחומר היא חלק מרכזי בחיי והיכולת להכניס חיים בגוש בוץ מרגשת אותי כל פעם מחדש. היכולת ליצור מגוש חומר פסלים וכלים  מעניקה  לי אושר רב,  הנאה וסיפוק.  

 במגביל לעבודתי בסטודיו אני ממשיכה ללמוד ולהתפתח במסגרת לימודים מסודרים במכללת ספיר - מסלול קראמי מתמחים שם אני יוצרת ונהנית מכל רגע בו אני מלטפת את החומר ויוצרת בבוץ.

התלמידים שלי יודעים, שאצלי אין ידיים שמאליות. וכמו תמיד אני אומרת שכל אחד יכול.