אם כבר אז כבר, בואו נתחיל. אמרו לי הרבה פעמים שכדאי לפתוח את הבוקר עם כתיבה, אז אנסה לרשום בבלוג כל בוקר. נראה אם אצליח ונראה אם אצליח לא לשעמם אתכם :-)

אחי הצעיר רשם בלוג. הוא החל אותו ביום שבו נולדו לו תאומים פגים והוא הרגיש שהוא צריך לפרוק את כל הרגשות הסוערים ופנה לכתיבת בלוג.

למי שמתעניין, מומלץ לקרוא. אני מזהירה מראש שיש שם הרבה כאב, צער ואובדן- http://pagim.wordpress.com

אז להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם במקרה של הקמת עסק עצמאי חדש יש הרבה מה לפרוק. ואין הרבה עם מי לשתף, כי בסביבתי הקרובה רוב האנשים מעולם לא הקימו עסק עצמאי והם לא מסוגלים להבין את מה שעובר עלי.

אז אני אכתוב ואפרוק, ואתם מוזמנים לקרוא ולהזדהות או להיזכר בתחושות עבר...

אז מאיפה הכול התחיל?

מאז צאתי לאויר העולם העסקי, לאחר סיום לימודי באוניברסיטה, הייתי שכירה. שימשתי בתפקידי ניהול שונים בעולם ההי טק ואחר כך בעולם ההשקעות. התפקידים צמחו והלכו ולאט לאט צברתי כוח ועוצמה עם התקדמותי לתפקידי ניהול בכירים.

כדרכי, התלבטתי- האם אני הולכת בדרך הנכונה? תפקידי ניהול בכירים בהגדרתם הינם תפקידים תובעניים, המשאירים אותך במשרד שעות מטורפות, לא משאירים לך חיים, אתה נמצא בלחץ עצום יום יומי כדי שכל האופרציה שתחת ניהולך תמשיך להגיע להישגים. בגדול- העבודה הופכת להיות הדבר היחיד בחיים המאד לחוצים שלך.

ידעתי שאם אמשיך בדרך הזו אוכל להיות בעוד כמה שנים בתפקיד מאד מאד בכיר ובעל השפעה, עם הכנסה מאד מאד גבוהה. אבל מצד שני- רק עם זה. כלומר, בלי פנאי, בלי זמן לעצמי, בלי זמן לזוגיות, בלי זמן להביא ולגדל ילדים. בלי כלום חוץ מעבודה.

והחלטתי שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי בחיים. האמנתי שאני יכולה יותר. האמנתי שאם את אותו זמן שאני משקיעה בניהול כשכירה אשקיע בלבנות עסקים משלי, אוכל לעבוד יותר בהנאה ולהנות מפירות עמלי עבור עצמי. ולהגיע בסופו של דבר להישגים לא פחות ואולי אף גדולים יותר.

וכך עזבתי את עבודתי. נפרדתי מכל חברי לעבודה ויצאתי לי שוב לעולם.

ומה קרה אז? נמשיך מחר בבוקר. יאללה, לעבודה :-)