יש לנו 60 שניות, זה הפורמט,
מפגש נטאורקינג זאת התפאורה,
התאורה מכוונת עלי וזה הרגע שלי לזרוח.

אני קמה מהכיסא, מציגה שם, מקצוע, ורגע מה רציתי להגיד?  

אופס התבלבלתי ויצא לי מגומגם, לא מובן ובסוף לא הספקת להגיד את מה שרציתי.

ובכן, זה קורה, ה60 שניות הפוכות לבלאגן של עירבוב ועוד לפני שהצלחתי לתקן, הפעמון מצלצל, ואני חוזרת לכיסא. זה קורה לי וזה קורה לכולם, אפילו לשחקני התאטרון הכי גדולים, יש בלאקוואט לפעמים וכל מה שנשאר זה לנשום ולאלתר.

ככל שננסה יותר כך נצליח יותר - לדבר בשטף ולא פחות חשוב - לאלתר!

אבל בכל זאת, בואו נתחיל מההתחלה שבה אנחנו חושבים מה לעשות ב-60 שניות הבאות שלנו (וזה הזמן להזכיר את המאמר הקודם "המתנה הגדולה של ה60 שניות" מי שעוד לא קרא, ממולץ מאוד:) ). 

אז יש רעיון שאותו צריך להפוך למסר, המסר צריך לעבור בכמה משפטים בודדים,

ובין הרעיון למסר יש סיפור קצר או יותר נכון סיפור קצרצר.

וכמו בכל סיפור בעולם גם בסיפור שלנו יש בעיה...

האם הבעייה היא - סיטואציה מחיי היום יום של הלקוחות שלכם?

האם הבעייה היא- לתת תוקף להרגשה שידועה ללקוחות שלכם?

האם הבעייה היא -נושא שעלה בשיחה.

ובסוף פתרון!

יש המון דרכים לספר סיפור, ועדיין מלאכת כתיבת הסיפור דורשת מאיתנו עבודה, חשיבה, התנסות, דיוק וזיקוק המילים הנבחרות, מכאן שכל מילה חשובה. אימון וסידור מחדש, אימון נוסף ובדיקה מחודשת. זה שריר שצריכים לטפח.

האם אני צריכה להגיד בדיוק את הטקסט שהתאמנתי עליו?

בגלל כל המילים המדודות ומדוייקות? 

לא. בסוף כשיש סיפור טוב והוא בוודאות קצר, אז נמצא את המילים להגיד אותם גם בלי לדקלם טקסט. אנחנו רוצים בכל זאת להיראות נינוחים וזורמים, לא רובוטים.

לסיכום- 

אנחנו בונים תשריט ל-60 שניות מוצלחות- מתחילים עם רעיון שהופך למסר שקשור אלינו, לעסק, לאחד השירותים (לא רשימת קניות של כל מה שאנחנו עושים), ובדרך אנחנו יוצרים סיפור קצרצר. 

מתאמנים אליו כמה פעמים רק כדי להצליח להשתחרר ממנו ברגע האמת ולהיות אנחנו.

נמשיך הבאה - ועד אז ספרו לי על מה הולכות להיות ה60 שניות הבאות שלכם.