האם המקצוע שלכם הוא אתם?
האם יש תכונות שמתקיימות בכם מתוקף התפקיד, וכשאתם לא בתפקיד הן נעלמות?

מיד כשהתחלתי להופיע קלטתי שכשאני בתפקיד "רקדנית הבטן" אני הרבה יותר אמיצה!!
פתוחה לאנשים, משוחררת, מדברת איתם בחופשיות, מרשה לעצמי להיות קצת חצופה (במובן המקסים של המילה)
אני יותר יפה כשאני רוקדת..!
התנועות כל כך טבעיות, אין מבוכה, לא פיסית ולא רגשית
אני שמש שקורנת אור אהבה ועוצמה, ולא אכבה לעולם

ומה קורה כשהחליפה והאיפור יורדים? האומץ מתעמעם... 'הביישנית' 'המנומסת' חוזרת ולוקחת פיקוד... ואיפה השמש?? מאחורי ענן...

שנים הייתי מתוסכלת מזה. לפעמים אחרי הופעה, כשהאדרנלין היה יורד, הייתי אפילו נכנסת לדאון רציני. הרגשתי אשמה על כך שאני כביכול לא אמיתית, לא כנה!

יום אחד, בהשפעת מורתי הרוחנית דאז, אסתי קדוש, קלטתי שרקדנית הבטן הוא תפקיד בימתי, כמו כל תפקיד בימתי שגילמתי כשחקנית, ושאין שום שקר. פשוט דרך דמות הרקדנית,  אני מצליחה להביא לידי ביטוי צדדים באישיות שלי שאין לי האומץ או היכולת להביא כרגע בתור עצמי.

עברו השנים, תפסתי אומץ, וגיליתי שאט אט, עם הרבה סבלנות ועבודה פנימית, אני מצליחה יותר ויותר להביא לידי ביטוי את מאפייני "הרקדנית" ולהפוך אותם ל"אני". לומדת לבטא עוד צדדים בתוכי, בלי להיות "בתפקיד". קוראים לזה חיבור...

אני עדיין בתהליך של לסנתז את "אני הרוקדת" לתוך "אני היומיומית", לתת לריקוד לחלחל מבחוץ- פנימה, אל כל ההוויה שלי.
במקביל אני עובדת גם מבפנים החוצה. בעזרת תנועות ההרעדה בריקוד (שימי! ), תוך כדי נשימה ועבודה רגשית ומנטאלית, אני משנה דפוסי התנהגות וחשיבה בתוך תוכי.

מרגישה שממש בקרוב שתי ה"מנהרות" ייפגשו  :-)